18.3.2017

משחקים שלא שוחקו - 1



רשומה זה היא הראשונה מבין שלוש רשומות שמבוססות על ההרצאה שהעברתי בכנס אייקון 2016, שנושאו היה "משחקים". רוב היצירות שבהן דנתי קיימות בעברית, ומספרי העמודים אחרי הציטוטים מתייחסים למהדורות עבריות אלה. במקרה של התרגום של "השחקן" שיניתי מעט במקומות שהתרגום לא מדויק.

ביצירות מדע בדיוני רבות אפשר למצוא משחקים, ורובם מבוססים על משחקים שאנו מכירים. מפעם לפעם אנחנו נתקלים במשחק חדש לחלוטין ביצירת מדע בדיוני, משחק שאינו מבוסס על משחק מן העולם שלנו. ההמצאה של משחק חדש על ידי הסופר יכולה להיות מוצדקת בכך שהיא משרתת אחד מכמה מרכיבים של הסיפור – עיצוב העולם, עיצוב העלילה ועיצוב הדמויות – בדרך שמשחק מוכר לא היה יכול לעשות. אני אבחן כאן כמה משחקים מומצאים מיצירות אחדות, אנסה לתאר כל משחק בקצרה ולבדוק אם הוא אכן ממלא את התנאים שהצגתי כאן. אחלק את הסקירה שלי לארבעה סוגי משחקים: משחקי כדור, משחקי אסטרטגיה, משחקי מחשב (ספציפית קווסטים) וקטגוריה שאני קורא לה "מְשַחקים באנשים" שארחיב עליה מעט כשאגיע אליה.

משחקי כדור
משחקי כדור למיניהם הם ככל הנראה המשחקים הנפוצים ביותר ביצירות מדע בדיוני (שחמט הוא אולי המתחרה היחיד שלהם). לרוב אלה פשוט המשחקים שאנו מכירים, או גרסאות שלהם שאינן שונות הרבה מן המקור המוכר. משחק כדור חדש באמת שאפשר למצוא במדע בדיוני הוא "כדורגל קוונטי" המוצג בסיפורו של גרג איגן "שומרי הגבול".
ביקום של "שומרי הגבול" התרחשה הייחודיות הטכנולוגית (הסינגולרית) וקיימים בו עולמות וירטואליים רבים, שבאחד מהם מתרחש הסיפור. המשחק, כדורגל קוונטי, יכול להתקיים רק בעולם כזה. איגן מתאר מגרש שבו יש פונקציית גל קוונטית, שתנועת השחקנים במגרש משפיעה עליה. מטרת כל קבוצה היא למוטט את פונקציית הגל בשטח השער של היריב (ראו את צילום המסך בראש הרשומה). אני מודה שזה נשמע כמו טכנו-בבל מוחלט, ויכול להיות שזה כך, אבל איגן מתייחס ברצינות למדע ביצירותיו ויכול להיות שיש לתיאור בסיס פיזיקלי תאורטי. אם תלכו לעמוד הסיפור באתר של איגן, תוכלו לשחק כדורגל קוונטי בסימולציה שהוא כתב (ולקרוא את הסיפור המצוין הזה, מן הסתם). בין אם יש לו בסיס מדעי או לא, שני דברים ברורים לגבי כדורגל קוונטי – זהו משחק קבוצתי, והוא לא יכול להתקיים בעולם שלנו.
את התפקיד של המשחק בסיפור, את המשמעות שלו לדמויות, אנחנו רואים כבר בפסקת הפתיחה:

מוקדם באחר הצהריים של היום הרביעי לאחר שיצא מן העצב, ג'מיל היה בדרכו הביתה מהגנים במרכז נואת'ר כאשר שמע צעקות ממגרש המשחקים מאחורי הספרייה. בדחף פתאומי, בלי לשאול אפילו את העיר איזה משחק מתנהל, הוא החליט להצטרף.

כפי שאפשר לראות בקלות, התפקיד של המשחק הוא חִברוּת, תיווך בין היחיד לבין החברה. ג'מיל, גיבור הסיפור, יוצא מן "העצב" (תקופה של חיות מושעית שבה התנתק מן העולם, שבע שנים במקרה שלו) וקולות המשחק קוראים לו להצטרף חזרה לחברה. כאשר הוא מגיע למגרש הוא מגלה שהמשחק הוא "פתוח" – כלומר שהשחקנים החליטו מראש שכל אדם יכול להצטרף למשחק. איגן מתאר משחק שלא רק קורא לג'מיל, אלא גם מעוצב כך שג'מיל יוכל להיענות לקריאה ולהשתמש במשחק כדרך להשתלב חזרה בחברה.
בהמשך הסיפור אנחנו רואים שלמשחק המסוים הזה, כדורגל קוונטי, יש מקום מיוחד בחייו של ג'מיל. איגן אומר לנו שג'מיל שיחק כדורגל קוונטי כל חייו והמשחק "מגשר על פני מאות שנים, קושר את חייו". כלומר, ג'מיל לא חוזר רק לחברה באמצעות המשחק, אלא גם לחיים שלו שאותם זנח לזמן מה. כאשר הוא מגיע למגרש הוא גם מגלה שהשחקנים אינם זרים לו אלא "אלה היו חבריו, והוא שוב היה ביניהם. שוב היה בעולם." המשפט הזה מבהיר, אם יש צורך, את התפקיד של המשחק עבור ג'מיל כדרך לשלב את עצמו חזרה בעולם.
יש דמות אחרת בסיפור שעבורה המשחק חשוב לא פחות – מגריט, שהיא מעין תמונת מראה של ג'מיל. כך למשל בעוד שג'מיל הוא דמות נקודת המבט של הסיפור, ולכן אנחנו יודעים עליו הרבה יחסית, מגריט היא אלמונית. היא אלמונית לא רק לקוראים, אלא גם לדמויות האחרות בסיפור. היא מוכרת אך ורק מן המשחק (היא שחקנית מעולה, ולאף קבוצה אין תקווה לנצח את הקבוצה שבה מגריט משחקת) ומגרש המשחקים הוא המקום היחיד שבו היא מקיימת קשר עם העולם. בעוד ששאר השחקנים מבלים זה בחברת זה לאחר המשחקים, מגריט תמיד נעלמת בתום משחק. כלומר, בעוד שעבור ג'מיל המשחק הוא הדרך שלו לחזור לעולם, עבור מגריט הוא החוט האחרון שקושר אותה לעולם.
אבל ההיכרות שלהם במשחק היא שמאפשרת לג'מיל בכל זאת ליצור אתה קשר כלשהו כאשר הוא נתקל בה במקרה מחוץ למגרש. הקשר הזה מתפתח והיא נפתחת בפניו ומסבירה לו את הבידוד מבחירה שלה, את הסיבה לניתוק שלה מן העולם. ג'מיל מנצל את הקשר שלו עם השחקנים האחרים כדי לשבור את הבידוד הזה. מגריט אומרת לג'מיל שהיא "שומרת הגבול" של העולם, שהיא מפרידה בינו ובין חבריו לבין עולם אחר שהולך ונעלם. ג'מיל מביא את חבריו לכדי כך שהם מתייצבים לצדה על אותו גבול, מארחים לה לחברה, והופכים את משמרתה הבודדה לבודדה פחות.
האם כדורגל קוונטי עומד בקריטריונים שהצבתי בראשית דבריי? האם הוא נחוץ לסיפור ולדמויות?
אתחיל ואומר שעל פניו נראה שאולי אפשר היה להשתמש במשחק מוכר כדי למלא אותם תפקידים, אבל הדרך שבה איגן כותב את הסיפור פחות מאפשרת את זה. הוא משלב את המשחק בעולם בצורה כזו שהם כרוכים זה בזה – משחק וירטואלי לעולם וירטואלי. בנוגע לעלילה, המשחק חיוני לה – הוא שמאפשר את המפגש של ג'מיל ומגריט, מפגש שהוא הציר של האירועים והעלילה. הוא גם חיוני לעיצוב הדמויות. כפי שראינו הוא חיוני לחזרתו של ג'מיל לעולם והוא חיוני למגריט כקשר האחרון שלה לעולם שהיא שומרת הגבול שלו. אבל למעשה הוא חיוני גם לדמויות המשנה, השחקנים האחרים במשחק. המשחק יוצר את החברותא של השחקנים (שג'מיל הוא חלק ממנה ומגריט לא) והקשר הזה מוביל בסופו של דבר לכך שהם מגלים אמפתיה חדשה (כלפי מגריט) ומרחיב את ראיית העולם שלהם ואת הבנתם את העולם שבו הם חיים.

22.2.2017

מיתוס-בדיון-מיתוס



אי-אז לפני שנים הייתי מעורב בוויכוח שעסק בשאלה מה היא יצירת המדע הבדיוני הראשונה. אני בדרך כלל נוקב בשם "סיפורי אמת" של לוקיינוס מסמוסאטה, סטיריקן בן המאה השנייה לספירה. "סיפורי אמת" הוא פרודיה על גוזמאות סיפורי המסע של זמנו, ולוקיינוס מתאר בו ספינה שגל עצום נשא אותה אל הירח, ומשם אנשיה המשיכו למסעות בין הכוכבים. מי שעמד מולי בדיון ההוא טען שיש להחשיב כמדע בדיוני גם את ספר חנוך ב' (הידוע גם כספר חנוך הסלאבי) וספרי היכלות ומרכבה אחרים, שהתחברו במאות הראשונות לספירה, ומתארים את מסעותיהם של מיסטיקנים בעולמות עליונים. אבל לדעתי יש בין שני החיבורים האלה הבדל מהותי – סיפורי אמת הוא ספרות, ספר חנוך (ויצירות דומות) הוא מיתוס.

כנס "עולמות" לפני כמה שנים הוקדש לנושא מיתוסים, ולדעתי חצי מההרצאות שהייתי בהן פתחו בניסיון להגדיר מיתוס. ההגדרה שאני מעדיף להשתמש בה היא הגדרה פונקציונלית – המיתוס יזוהה על פי התפקיד החברתי של הטקסט, על פי מה שהוא מנסה לעשות. למיתוס תפקיד כפול – לתאר את העולם שבו אנחנו שוכנים ואיך הוא נוצר, ולחנך את הקוראים בנוגע להתנהגות הראויה. באמצעות הסיפורים על אנשי שם אנחנו לומדים איך העולם (הפיזי, התרבותי והחברתי) שלנו נוצר, ואיך ראוי ולא ראוי שנתנהג בו. זה נכון גם למיתוסים מודרניים, דרך אגב, לא רק למיתוסים עתיקים. העניין החשוב כאן הוא שמיתוסים מתיימרים לעסוק בעולם האמתי, והמאורעות שמתוארים בהם הם לכאורה אמתיים.

בכך מיתוסים שונים מבדיון. הסופרים והקוראים של ספרות בדיונית יודעים שהעולמות והמאורעות שמתוארים ביצירות הם פיקציה (fiction) – בדיה. כאשר אנחנו מתחילים לקרוא ספר בדיוני אנחנו עושים זאת בידיעה שהוא לא מנסה לתאר מאורעות אמתיים בעולם אמתי, ושהסופר לא מתייחס אליו כך. גם אם העולם הבדיוני שבספר מבוסס באופן קרוב מאוד על עולם היום-יום, הרי שהוא שוּנה כדי להכיל את המאורעות שלא התרחשו. הידיעה הזו היא שמבדילה בין "סיפורי אמת" לבין "ספר חנוך" – סיפורי אמת הוא פרודיה שכתובה כדי לבדר, ספר חנוך נוצר כדי לנסות ולהסביר את העולם שבו אנחנו חיים.

כרגיל עם נושאים כאלה, ההגדרות הברורות לכאורה לא תמיד עומדות במבחן המציאות. בשנתיים-שלוש האחרונות יצא לי להיתקל בעוד ועוד יצירות חדשות שנכתבות בעולם המיתוס של לאבקראפט, מה שעורר אותי לחשוב מחדש על הנושא של מיתוסים. אחרי הכול, יש יצירות בדיון אחרות בז'אנר שנהוג להתייחס אליהן כאל מיתוסים. האם יצירות אלה אכן ממלאות את התנאים שהצבתי – תיאור היווצרות העולם וחינוך – ובאיזו צורה?

אני חושב שבאופן כללי אפשר לומר שהמיתוסים המודרניים האלה, המיתוסים הז'אנריים האלה, אכן ממלאים את התנאים האלה, אבל הם עושים את זה בתוך העולם הבדיוני שנבנה בהן וכלפיו. אין עוררין על כך שלאבקראפט עוסק בהסבר העולם הספרותי שיצר, שהוא בחלקו העולם "האמתי", הנסתר מעינינו ביום-יום. סוגיית החינוך אצלו פחות פשוטה ומעניינת יותר. הסיפורים של לאבקראפט, שהיוו את הבסיס ליצירת עולם המיתוס, הם סיפורי אימה בעיקרם. לכן החינוך על פי דוגמה שהם נותנים הוא בעיקרו "לא תעשה". הגיבורים שלו פעמים רבות מפרים את חוקי העולם ומשלמים מחיר, ולא גיבורים המציבים דוגמה של התנהגות ראויה. אצל טולקין אנחנו רואים דוגמה קלאסית יותר של תפקידים אלה בפעולה. החל מ"ההוביט" והלאה אנחנו רואים שילוב של שני המרכיבים האלה – תיאור של העולם שהיה לפני עליית האדם, ופעולתם של אנשי שם בעולם הזה.

ישנן טענות שטולקין כתב את היצירות שלו כמעין מיתוס עבור אנגליה. לא אנסה להכריע בסוגיה הזו או אפילו להביע את דעתי, בין השאר מכיוון שאני לא מכיר מספיק את היצירות של טולקין בשביל לחוות דעה. אבל הטענות האלה מצביעות על משהו מעניין – ה"זליגה" של הבדיון, הספרות, חזרה אל העולם היום-יומי ולכאורה הפיכתן ממיתוס פנימי שוב למיתוס חיצוני. קורפוס יצירות אחר שבו אנחנו רואים תופעה זאת, אפילו ביתר שאת, הוא העולם של "מלחמת הכוכבים". העקרונות של הג'דיי, עד כמה שהם מוגדרים בסרטים, לבשו צורות חדשות והפכו עבור אחדים לקוד התנהגות בעולם היום-יום ואפילו לדת. המקרה של "מלחמת הכוכבים" מפתיע פחות כאשר זוכרים שלוקאס ביסס את העלילות והעקרונות שלו על מסורות מיתיות מוכרות, ולכן קל היה להוציא אותן חזרה מעולם הבדיון לעולם המציאות.

באופן כללי קל יותר להעניק לפנטסיה אופי מיתי מאשר למדע הבדיוני, מכיוון שהפנטסיה מסתמכת פעמים רבות על מסורות מיתיות, ומכיוון שהקסם בה נוטה להזכיר לנו לעתים אלמנטים שאנחנו מכירים ממיתוסים. אבל התופעה בהחלט קיימת גם במדע הבדיוני, בעיקר כאשר סופרים כותבים אפוסים רחבי יריעה. כך למשל היצירות שמכונות "ההיסטוריה של העתיד" של היינליין מצטרפות לכדי תיאור של התהוות העולם, ודמויות כמו לזרוס לונג בהחלט מתפקדות כמודל לחיקוי. גם בסדרת "המוסד" של אסימוב ובדמויות כמו סלבור הארדין קל לראות מאפיינים אלה. מכיוון שיצירות מדע בדיוני כאלה נוטות יותר לעסוק בפוליטיקה (מדינית וחברתית) מוכרת לנו, הן קרובות יותר למיתוסים פוליטיים מודרניים ופחות למיתוסים העתיקים.

לא שיניתי את דעתי, אני עדיין סבור שיש הבדל משמעותי בין מיתוס ובין בדיון ואמירות כמו "התנ"ך הוא יצירת פנטסיה" מתעלמות משוני בסיסי באופי של שני סוגי היצירות. אבל אי-אפשר להתעלם מהמיתוסים של הבדיון, ומכך שלעתים יש זליגה שלהם ליום-יום.

14.1.2017

על סדרות, וספרים ראשונים בהן



עונת הפרסים בפתח. לפני ימים אחדים התפרסמה ההודעה שהצעת היצירות למועמדות להוגו נפתחה ואנשים מתחילים להעלות המלצות. אחד החידושים השנה הוא שאנשי וורלדקון ניצלו את האפשרות להוסיף קטגוריה מיוחדת* – הסדרה הטובה ביותר. (אצל מייק גלאייר תוכלו למצוא רשימה של היצירות הזכאיות למועמדות בקטגוריה זו.)

זו לא הפעם הראשונה שהצעה כזו מועלית, למעשה ביוני 2015 הזכרתי כאן הצעה כזו בדיוק, רק שאז הכוונה הייתה להחלפה – הכנסת הקטגוריה הזו והוצאת הקטגוריה של נובלטות. הנימוק להכללת הקטגוריה החדשה הוא שזה ניסיון להתאים את הפרס לתנאי השוק המשתנים, שבהם אנחנו רואים התארכות של הכתיבה. יוצאים ספרים ארוכים יותר, ועוד ועוד ספרים חדשים שיוצאים אינם עומדים בפני עצמם אלא הם חלק ראשון בסדרה. פעמים רבות ספרים אלה שהם ראשונים בסדרות הם אפילו ספרי ביכורים של סופרים חדשים.

אני לא חובב גדול של מגמת ההתארכות הזו, כי לעתים קרובות מדי היא פוגעת לדעתי בספרים עצמם, אותם חלקים ראשונים של הסדרות. הפגיעה מתבטאת בשתי צורות עיקריות, שלעתים קשורות זו לזו – השלמת מהלך העלילה והשלמת פיתוח הדמות. צמצום העלילה (כדי להשאיר משהו לספר הבא) עלול לא להשאיר מקום לפיתוח הדמות. יצא לי לקרוא כמה ספרים כאלה בשנתיים האחרונות, וההשוואה בין ספרים ראשונים מוצלחים לספרים ראשונים פחות מוצלחים מחדדת את הבעיה הזו.

הספר הראשון הכי בעייתי במובן זה שקראתי לאחרונה הוא "נקסוס" של ראמז נעאם (יצא בעברית בהוצאת "יניב"). "נקסוס" הוא סם מהונדס, ננו-מכונות שחוצות את מחסום הדם-מוח, שיכול לחולל מהפכה בעולם. וכל הספר הראשון, עב הכרס למדי, נועד להביא את הגיבור של הספר להחליט מה יהיה גורלו שם סם זה. כלומר, במקום לתאר את השינויים ש"נקסוס" עושה בעולם נעאם כותב 460 עמודים של הצגת הדילמה בנוגע לשינויים שאולי יקרו מתישהו בספרים הבאים בסדרה. מכיוון שזה לא ממש יכול להחזיק עלילה, הוא מתבל אותה בלא מעט תיאורי אקשן שהיו עובדים הרבה יותר טוב על המסך מאשר בכתב.

יש כמה כשלים בספר הזה שאופייניים לספרים ראשונים. האחד הוא המחשבה המוטעית שהספר צריך להסתיים בנקודת שיא בעלילה, ולא בנקודה שבה מסתיים מהלך עלילתי. כל הספר מכוון לגרום לנו לשאול אם הגיבור יעשה או לא יעשה מהלך כלשהו, ומסתיים בהחלטה שלו, שעשויה להשפיע על העולם כולו. אבל שנעאם כותב כך את הספר הוא מחמיץ את ההזדמנות להשתמש באלמנט הספקולטיבי שלו בצורה אמתית ולתאר איך הוא משנה את העולם. מבחינת ההשפעה על העולם, באותה מידה ההתלבטות הייתה יכולה להיות מה לאכול לארוחת בוקר.

הכשל האחר הוא שנעאם לא באמת מצליח לפתח את הגיבור שלו. לכאורה הלבטים האלה היו יכולים להיות דרך מצוינת לראות את האישיות של הגיבור משתנה ומתעצבת, מופשעת משיקולים שונים. אבל למעשה זה לא קורה. במקום זה נעאם נופל באחת המהמורות השכיחות בכתיבה העכשווית, ומעניק לגיבור שלו טראומה. (למעשה, לכל הדמויות של נעאם בספר הזה יש טראומה כתחליף לעיצוב אישיות. די כבר, זה מייגע ולא מעניין.)

ספר ראשון בסדרה אחר שנכשל באופן דומה, אם כי פחות חמור, הוא Updraft של פראן ויילד. בניגוד לנעאם, ויילד מביאה את העלילה שלה לנקודת עצירה הגיונית. בלב העלילה עומד מאבק פוליטי, שמשתלב במאבק האישי של הגיבורה, ובעוד שברור בסוף הספר שהמאבק הפוליטי הזה לא תם, הרי שחלק מסוים בו בהחלט הוכרע. מעט התאכזבתי שוויילד לא מביאה את הדברים לכדי סיום (אני אישית לא מת על "הסיום המרגש – בכרך הבא!"), אבל בניגוד לנעאם היא מראה את העולם משתנה תוך כדי הספר. גם עיצוב הגיבורה של ויילד טוב יותר. הגיבורה של ויילד היא נערה בגיל העשרה וויילד מעדיפה לגלות לנו את הנסיבות שעיצבו את אישיותה עד כאן ופחות לתאר את השינויים שעוברים עליה, אבל זה בכל זאת טוב יותר ממה שנעאם עושה.

אני חושב שהפגמים של הספר של ויילד היו פחות בולטים לי לעין לולי הייתי קורא אותו מיד לאחר שקראתי ספר אחר ראשון בסדרה, שמצליח להימנע מהמכשלות האלה. The Just City של ג'ו וולטון מצליח לשלב בצורה נהדרת עיון פילוסופי עם מדע בדיוני. בגדול, האלה אתנה מחליטה להעמיד במבחן את תורת המדינה של אפלטון (כפי שהיא מתוארת בדיאלוג "המדינה" ובמקומות אחרים). לשם כך היא מקימה עיר שאליה מובאים ילדים מכל רחבי העולם היווני העתיק, ואותם מחנכים על פי תורתו של אפלטון מיטב חוקרי אפלטון משלל זמנים ומקומות. הסיפור מסופר משלוש נקודות מבט – של שני ילדים כאלה ושל אחת המחנכות.

תשכחו מהאקשן של נעאם וויילד. המחלוקות הפוליטיות כאן מוכרעות (או לא מוכרעות) בדיאלוגים סוקראטיים ובאספות עם, לא בקרבות בסמטאות אפלות. וזה כל כך הרבה יותר טוב לטעמי כי וולטון מציגה כך, באמת, את הצדדים השונים בוויכוח. היא יכולה להציג לנו כך את העולם הפשוט לכאורה של העיר הבודדה על כל המורכבות שלו. אבל יותר מכך, היא מציגה אנשים. היא בונה את האישיות של הגיבורים שלה ומפתחת אותה ומראה לנו כיצד היא משתנה. והיא עוצרת בנקודה הגיונית. ברור לקורא שאין הכרעה. העיר והאנשים הם יצורים מורכבים שימשיכו ויתפתחו, וג'ו וולטון אומרת את זה במפורש, אבל זה לא cliffhanger כזה שנעאם וויילד בונים. יש פה סיום פרק בחיים של העיר ובחיים של הגיבורים, ובסוף הספר הם עומדים להתחיל פרק חדש. גם אם לא ממשיכים לקרוא את הספרים האחרים בטרילוגיה (The Philosopher Kings; Necessity) לפחות יש לנו עלילה וגיבורים שהשלימו מהלך משמעותי.

אני חושב שחלקית האופי הזה של הכתיבה מושפע גם מן "הנוסחה ההוליוודית" שבה סרטים נעים אל קרב מכריע, ולא בהכרח לסיום של פרק עלילתי. זה בולט מאוד בסרטי גיבורי-העל של השנים האחרונות. זה גם מתאים לנוהג ההוליוודי ליצור סרטים שהם חלק מסדרות, או לפחות כאלה שאם יצליחו בקופות אפשר יהיה להרחיב אותם לסדרות.

-----------
* זה אומר שהיא תיכלל השנה, ובשנה הבאה חובבים יחליטו אם היא תהפוך לקבועה החל מ-2018. רק לסבר את האוזן – כבר עכשיו יש 16 קטגוריות.

26.10.2016

טיפה על סדנאות כתיבה

אומר מראש את הדברים - הרשומה הזו מתייחסת לסדנת כתיבת המדע הבדיוני והפנטסיה שמעבירה רוני גלבפיש. רוני היא סופרת נהדרת שזכתה לפני כמה ימים בפרס גפן על ספרה "אגם הצללים" ואני גאה ומאושר שהיא חברה שלי.

סדנאות כתיבה הפכו פופולריות למדי בארץ בשנים האחרונות. ביניהן, נדירות למדי, יש סדנאות שעוסקות במדע בדיוני ופנטסיה. אחת מהן היא הסדנה של רוני גלבפיש, שיצא לי להכיר קצת יותר מקרוב בשנים האחרונות. אחת הדרכים שבהן יצא לי להכיר את הסדנה היא דרך הבוגרים שלה ששלחו לי סיפורים לפרסום. ב"היה יהיה" של השנה יש סיפורים פרי עטם של שני בוגרים של הסדנה, ובשנים הקודמות היו עוד כמה סיפורים כאלה. ואפשר לראות בכתיבה שלהם את מגע ידה של הסדנה - ההדרכה של רוני עצמה, תהליך הביקורת ההדדית של הכותבים בסדנה על הטיוטות והיכולת של בוגרי הסדנה לקבל הערות עריכה וליישם אותן.

דרך אחרת שבה יצא לי להכיר את הסדנה היא כאשר באתי להתארח בה לשיעור אחד (לא קיבלתי תשלום, אם זה רלוונטי למשהו). הייתה שיחה מרתקת ומהנה על כתיבה ועריכה ועל היחסים בין סופרים ועורכים.

כן, פוסט זה מפרסם יוזמה מסחרית, אבל הוא גם נכתב מנקודת מבטו של מישהו שמלווה שנים רבות את התפתחות הכתיבה בז'אנר בארץ. אם אתם כותבים מדע בדיוני ופנטסיה ומחפשים מקום להשחיז את הכישורים שלכם, זה מקום מצוין.

21.10.2016

רשימת היצירות מההרצאה

כמה אנשים שהיו בהרצאה שלי על משחקים שלא שוחקו ביקשו ממני את רשימת היצירות שעליהן דיברתי. אלו הן היצירות:

משחקי כדור
Border Guards מאת גרג איגן. באתר שלו אפשר גם "לשחק" כדורגל קוונטי.
אני מאוד אוהב את הסיפור הקצר הזה.

משחקי אסטרטגיה
טריטון מאת סמואל דילייני. הספר קצת ישן, אבל עדיין זמין בחנויות יד שנייה וכו' במחירים שפויים.
וידוי – אני לא אוהב את הכתיבה של דילייני בדרך כלל ולדעתי הסיפורים הקצרים שלו טובים יותר מהספרים. הוא מעולה כמבקר ספרות, דרך אגב, ושווה להשיג את הספר בשביל המסה שיש באחד הנספחים שלו.
A Game of Vlet מאת ג'ואנה ראס. הסיפור הזה קצת קשה להשגה. הוא יצא לאור לראשונה ב-Magazine of Fantasy and Science Fiction בשנת 1972. מאז הוא התפרסם שוב בשתיים או שלוש אסופות, שאפשר למצוא אי-שם בנבכי הרשת. הזמינה ביותר היא אסופה בשם Pawn to Infinity שערכו פרד וג'ואן סייברהאגן. האסופה הזו מכילה סיפורים בהשראת שח (בעיקר).
סיפור קצר וטוב למדי.
השחקן מאת איאן מ' באנקס. שוב ספר טיפה ישן (אם כי פחות מדילייני) שעדיין אפשר למצוא פה ושם בחנויות ספרים משומשים.
מאוד נהניתי מהספר הזה.

משחקי מחשב (קווסטים)
שחקן מספר אחת של ארנסט קליין. ספר חדש, אין בעיה להשיג אותו.
זה ספר מפוספס לדעתי, לא ממש נהניתי ממנו.
המשחק של אנדר מאת אורסון סקוט קארד. הספר יצא במהדורות אחדות ולא צריכה להיות בעיה להשיג אותו.
הוא ספר טוב, למרות כל המגרעות שלו, וספר ההמשך שלו, "קול למתים", אפילו טוב יותר לדעתי. שם אפשר לעצור. הכתיבה של קארד סובלת מ"בעיית האחד" שכתבתי עליה בבלוג בעבר.

משחקים באנשים
איית את שמי באות ס' מאת אייזק אסימוב. הסיפור נכלל בקובץ "מחר כפול תשע" שיצא בשתי הוצאות שונות והוא זמין למדי.
סיפור חביב, אבל לא גדול.
המהלכים בקצוות מאת דיאנה ווין-ג'ונס. יצא לפני כמה שנים בסדרה הצעירה של הוצאת גרף ועדיין זמין.
ספר מעולה, ולא רק לנוער.