5.8.2009

צלה של המהפכה - חלק רביעי: גרהם דנסטן מרטין


קיר החלומות / גרהם דנסטן מרטין (1987)

"קיר החלומות" הוא ספר בריטי שנכתב ב-1987 והדרך הטובה ביותר לתאר אותו הוא כספר תאצ'ריסטי. מרטין מפגין בו את השילוב של בוז לשלטון הסובייטי הכושל עם הפחד מפני הטוטליטריות שלו, שאפיין כל כך את עידן רייגן-תאצ'ר. הספר מתנהל בשני קווי עלילה מקבילים – האחד מתרחש בבריטניה קומוניסטית בשנים 2116-2117 והאחר בבריטניה בשנים שלפני המהפכה של 2009, מהפכה שהביאה לאותה בריטניה קומוניסטית. במרכז שני קווי העלילה בעל ואישה החולמים חלומות משותפים – על עצמם בנסיבות האחרות (קרי – הקומוניסטים חולמים על הקפיטליסטים ולהפך). שני ניסויים מתנהלים בעולם הקומוניסטי שיש להם חשיבות לעלילה ולמסר של הספר, האחד מנסה לבטל את כינויי הגוף מהשפה ולהשאיר רק את ה"אנחנו", והאחר מטרתו לנטרל את יכולת האדם לחלום.
הספר פותח בשני עמודים שמציגים בפני הקורא את המדינה הקומוניסטית הבריטית בשורה של קלישאות שבהן היו נוהגים לאפיין את ברית המועצות. התאריכים נושאים שמות מהפכניים (חודש מרקס במקום חודש מרס); תעודת הזהות של אדם היא-היא זהותו; האינסטלציה לא עובדת (וסובלת מ"דילוגים מוסקבאיים"); המודדים ההידרוטכניים העממיים שאמורים היו לתקן את התקלה נעלמו ("אולי נסעו המודדים לחופשה בקרים, אולי נאסרו... מי יכול לדעת?"); בית המרחץ הציבורי, שהיה בעברו מוקד ליראה לאל (מושגים שאיש לא מבין אותם) הוא "מהפכני"; כולם לובשים את אותם סרבלים; הרחובות והערים נקראים בשמות מהפכניים (לניפול; רחוב הקדמה הבלתי-הפיכה); הכתובת המהפכנית מעל בית המרחץ פעם הבהיקה "בארגמן זוהר ואולם הגשם, בדרכו הקפיטליסטית-הראקציונרית" מחה אותה; השוטרים נקראים "ידידי העם" אך הם ברוטליים, שרירותיים ומתנהגים באכזריות כלאחר יד; אנשים נאסרים בשרירותיות וללא כל סיבה מובנת; החברה "חסרת המעמדות" מרובדת באופן חד ומנהיגי המפלגה עסוקים בסביאה, בזלילה, בזנייה ובמזימות זה נגד זה. [עמ' 9-19] דוגמאות אלה לקוחות מעשרה העמודים הראשונים של הספר, אך אפשר למצוא אותם ושכמותם מפוזרים לאורך הספר והם משקפים היטב את יחסו של מרטין, ושל התקופה כולה, לקומוניזם.
בניגוד לוינסטון סמית של אורוול גיבורו של מרטין, ג'ון מאתיסון, אינו מורד, ודאי שלא חוטא מודע. הוא האב-טיפוס של האזרח הפשוט הסובייטי – שורד מיומן שיודע שהוא נתון בכפם של כוחות גדולים ממנו ושרירותיים שהוא אינו יכול לעשות שום דבר נגדם. הוא כה שגרתי שכאשר הוא מקבל בטעות את תעודת הזהות של אדם אחר, איוון לאמסדן, הוא מחליק לחייו ולמקומו בחברה בלי שאיש ישים לב. וגם זה אופייני למערכת הקומוניסטית של מרטין שאינה מבחינה בין הפרטים וכולם זהים לגביה. הדבר היחיד שמבדיל בין ג'ון/איוון ובין בני דמותו הוא החלומות שלו, חלומות על הימים ערב המהפכה.
בדמותה של המהפכה ודמותם של המהפכנים של 2009 אנחנו יכולים לראות אותו דפוס של תיאור סטראוטיפי שלעולם יציג את המהפכה והמהפכנים באור מגוחך במקרה הטוב, ומרושע בדרך כלל. כך האזרחים לא מסוגלים להבדיל בין מהפכנים קומוניסטים למהפכנים פשיסטים, [ע' 160] וכאשר המהפכה לא מגיעה כצפוי, המהפכנים מוכנים לייצר פרובוקציות ולהתנקש במנהיגי פועלים כדי שהממשלה תצטרך להגיב בכוח וכך להקצין את העמדות של הפרולטריון. [ע' 139] המהפכנים עצמם הם קריקטורות – האינטלקטואל המנותק מהעם, החסיד הקנאי השוטה המוכן לכל מעשה אלימות והמזדנבת בת העשירים שמנסה לזכות בתשומת לב מהוריה. ובדרך הטבע הם לא רואים אנשים, אלא רק הפשטות אידאולוגיות. כאשר הם לוקחים את סו (אשתו של ג'ון/איוון בעולם החלום ובעולם המהפכני) כבת ערובה מרטין מתאר זאת כך "הוא [המנהיג האינטלקטואל, א.מ.] העדיף לחשוב על בני-ערובה במופשט ולא על האשה ותינוקה. המחשבה עליהם כ'אנשים' היתה בורגנית-אינדיבידואליסטית. הוא לא התרשם מכך שהיה ברור שהיא ובעלה אינם אמידים בכלל. אם אתה עני ואינך מהפכן, סימן שמכרת את עצמך לאויב." [ע' 190] וכדי שהקורא לא יחמיץ חס וחלילה את העובדה שהמהפכנים הם בהכרח מגוחכים מנהיג הפועלים שהוביל את המהפכה נקרא וויל מרפי. זה מאפשר למרטין להעניק לו את הכינוי Will of the People על כל המשמעויות שלו, ולומר שכאשר הוא לבסוף השתלט על בריטניה (לאחר שנבחר כדין, הודח על ידי הצבא וקרא לברית המועצות שוחרת השלום לעזרה) חוק מרפי היה לחוק המדינה. [עמ' 47-49]
מטבע הדברים מהפכה כזו נועדה לכישלון. המהפכנים בראשית המאה ה-21 נכשלים מכיוון שהם לא מתייחסים לבני הערובה שלהם כבני אדם אלא רק כהפשטות ולא מסוגלים להעלות על דעתם שעקרת בית חסרת תודעה מהפכנית תהיה מסוגלת להערים עליהם. שליטי בריטניה הקומוניסטית של המאה ה-22 נכשלים מכיוון שהקומוניזם סופו להכשיל את עצמו. כפי שציינתי לעיל, יו"ר המפלגה החדש מנהל שני ניסויים שמטרתם להביא לגן העדן הסוציאליסטי. האחד מיועד לבטל את כל כינויי הגוף פרט ל"אנחנו" ותוצאתו שהאסירים שבהם נערך הניסוי מערימים על השומרים והופכים אותו לאבסורד. [עמ' 174 והלאה ] הניסוי האחר (המכונה "הפתרון הסופי") נועד לכבות את מנגנוני החלימה של האדם. ביטול החלימה יבטל את הדבר האחד שבו המפלגה לא יכולה לשלוט, אך הוא טומן בחובו את זרעי הכישלון של המהפכה. ביטול החלימה גורם לביטול התודעה (מרטין לא מסביר מדוע) וביטול התודעה מבטל את היכולת לתפוס את העולם ולפיכך מביא לאיונו של העולם עצמו, מכיוון שעל פי מרטין העולם קיים רק כל עוד הוא נתפס על ידי בני אדם. מרטין שם דברים אלה בפירוש בפיו של ג'ון של העולם "שלנו":
"צדק אירוני", אמר ג'ון והסתכל באשתו, "המטריאליסטים ההם בחלומך... הם מצאו דרך להפוך את העולם למטריאליסטי באמת בדיוק כפי שאמר מרקס שהוא צריך להיות – עולם שאין בו דבר זולת חומר, שאין בו חושים – וכשעשו זאת..." הוא הכה בידו האחת על האחרת. [ע' 242]
המסקנה של מרטין ברורה וחד משמעית, ואופיינית מאוד לרוח הרייגניסטית-תאצ'ריסטית – דינו של הקומוניזם להיכשל מכיוון שהוא מטריאליזם (דיאלקטי) מושלם. בצורתו הקיצונית הוא מכחיש את עצם קיומו של החלום, של האלמנט הרוחני של העולם, ולכן נגזר עליו לכלות מן העולם. גישה זו נובעת בבירור מהעת שבה מרטין כותב. היא ביטוי נוסף לעולם המערבי הנתון בפריחה כלכלית, הרואה את הסדקים מתהווים בקומוניזם שאיים עליו במשך שנים רבות ובטוח בכישלון הניסוי הקומוניסטי, בכך שהקומוניזם עצמו הוכיח אחת ולתמיד שאין לו עתיד.

---------

הציטוטים מהספר מתוך: גרהם דנסטן מרטין / קיר החלומות. עברית: מיכאל תמרי. הוצאת עם עובד, 1989.

חלק ראשון - וולס.
חלק שני - אורוול.
חלק שלישי - לה גוין.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה