31.12.2010

קצת קישורים

אני אנסה להביא מפעם לפעם קישורים שנראים לי מעניינים, חלקם קראתי, אחרים לא. מטבע הדברים חלקם יגיעו גם ל"חינמניה" באתר האגודה.

כתיבה
הקישור הראשון לא קשור ישירות לכתיבה, אבל אם יש לכם כמה אלפי דולרים מיותרים וצורך עז לרכוש את מכונת הכתיבה של הרלאן אליסון, עכשיו זה אפשרי.
אתר איגוד סופרי המדע הבדיוני של אמריקה (SFWA) מפרסם מפעם לפעם פוסטים מאת כותבים אורחים. הנה שניים מהעת האחרונה. שיילה פינץ' כותבת על מין, עור ומסרים סודיים (באנגלית זה נשמע יותר טוב, אולי גם ביידיש). נתן ברגיי מסביר איך לפוצץ כוכבים, מדריך שימושי תמיד.

סיפורים וכתבי-עת
לבריט מנדלו יש טור קבוע באתר של TOR (שאני מקנא בו לאין קץ על כוח האדם שלו) שנקרא Queering SFF ועוסק בנושאים קווירים בז'אנר. הטור האחרון שלה סוקר את כתב העת איקרוס המוקדש לספרות ספקולטיבית עליזה (אני מקווה שזה המונח הנכון).
ריץ' הורטון כותב בקצרה על Lightspeed כתב-עת מקוון חדש ומעניין שעלה לאוויר השנה.
אדם קאלווי כותב טיפה על שוק הספרות הקצרה השנה.

שאלה שאלתית
צ'ריל מורגן (שעורכת את Salon Futura, עוד פרי טרי מהשנה שחלפה) שואלת שאלה ששאלתי את דידי חנוך אחרי פאנל באחד האייקונים האחרונים - האם אנחנו בדרך להוגו נפרד לספרות ילדים ונוער?
דידי אמר לי אז שהוא מקווה שלא, ואני נוטה להסכים אתו. אם ספר הוא טוב, ראוי שיהיה טוב בקנה מידה כללי ולא ספציפי.

וסתם משעשע
שלוש תאוריות מדעיות מופרכות, הפרכתן, והסרטים שהן הולידו.

29.12.2010

תיאודיסיאה בחלל / יותם חותם - אכזבה רבתי

תיאודיסיאה בחלל: מדע בדיוני וחינוך לדתיות בזמננו / יותם חותם

כמה דברים משכו אותי מיד לספר הזה כשראיתי אותו בחנות. ראשית, יש מעט מאוד ספרים בעברית שעוסקים במדע בדיוני. נוסף לכך ביסוד הספר עומדות שתי הנחות שאני מסכים אתן – האחת היא שאנחנו נוטים להתעלם ממאפיינים ודינמיקות דתיים בחיינו, כאשר אלו פועלים מחוץ לתחום הצר שאנו רגילים לקשר עם דת, והאחרת היא שניתן לקרוא ביצירות מדע בדיוני הרבה מעבר לרובד הגלוי שלהן. הבעיה עם "תיאודיסיאה בחלל" היא שד"ר יותם חותם משתדל יותר מדי.

נתחיל מבראשית, מהמבוא לספר. בעוד ששמו של הספר משחק על המונח "תאודיצאה" (הצדקת האל, מונח שטבע לייבניץ) בעידן הפוסט-חילוני, הרי שההקדמה שלו היא מעין "ליברודיציאה", כלומר ניסיון להצדיק את הספר. חותם מנסה לבסס שתי טענות במבוא – שהעולם ה"פוסט-חילוני" פיתח רליגיוזיות חדשה, מערכות אמוניות חדשות שמתבטאות בחיי היום-יום, ושהמדע הבדיוני מספק שיקוף מיוחד של החברה בימינו. כך ניתוח של יצירות מדע בדיוני יכול ללמד על האופי הדתי של החברה הפוסט-חילונית. בשתי הנקודות האלה אני בהחלט מסכים אתו, אבל חותם במידה ידועה "מרמה" בבחירת מושא הניתוח שלו. הוא בחר לתאר את השתקפות הדתיות בעולם הפוסט-חילוני בסדרת הטלוויזיה "בטלסטאר גלקטיקה" (הסדרה החדשה מהשנים 2009-2003), וזו סדרה הספוגה לחלוטין בדת. אפילו מן השפה ולחוץ החברה המתוארת בסדרה היא בקושי חילונית, ואין זה מקרה שמאורע מפתח במיני-סדרה שהייתה הפתיח לסדרה כולה מתרחש בטקס דתי שבו עונים כל הנוכחים אמן ("כך אומרים כולנו", בגרסת הסדרה) אחרי הגדרת סיבת הקיום (Raison d'être) החדשה שלהם, והד לדתיות הגלויה הזו נמצא בחברה הסיילונית, גם אם שם היא פחות ממוסדת. אפילו הנסיבות הפותחות את הסדרה ספוגות בסממנים דתיים. רק לסבר את האוזן למי שלא מכיר את הסדרה: היא פותחת במצב שבו הסיילונים, רובוטים שחלקם דמויי אדם, מתמרדים נגד בני האדם החיים ב"שתים עשרה המושבות" והורגים אותם, ושרידי תושבי שתים עשרה מושבות אלה יוצאים לחפש את המושבה השלוש עשרה האגדית הקרויה "ארץ". יציאת מצרים מעולם לא הייתה מרהיבה יותר. בעיניי, זו אינה סדרה שמייצגת נאמנה את החברה המודרנית.

הבעיה המרכזית של הספר היא שחותם נראה כה להוט להוכיח את התזה שלו שהוא אינו משאיר כמעט מקום לפרשנות נוספת של החומר שבו הוא דן. אני לא מדבר בהכרח על פרשנות מתחרה, אלא על כל צורת פרשנות שאינה רואה את הדברים מנקודת המבט שהוא אימץ. כך למשל כאשר הוא דן ב"חזירים בחלל", סדרת המערכונים של "החבובות" על מעלליהם של מיס פיגי וחבריה בחלל, הוא מביא שורה של פרשנויות על הסדרה שמקורן בהנחות היסוד שלו על התרבות המודרנית, ומזכיר את האפשרות שזו פרודיה פשוטה על "מסע בין כוכבים" ודומותיה רק באקראי בחצי משפט. (עמ' 36-35) כאשר הוא מתאר את נשות הסיילונים היפהפיות (והוא עוסק בהן רבות) חותם מתעלם כמעט לחלוטין מהמראה שלהן בהקשר התפקיד העלילתי – כמסתננות מפתות שאמורות לחדור לחברה האנושית ולערער אותה – ובמקום זה עוסק במשמעות הייצוג הזה בהקשר של הצופים והמערכת האמונית שלהם. (עמ' 65 והלאה) דוגמה אחרת הקשורה לנשות הסיילונים אפשר למצוא כאשר חותם מתאר את התחייה שלהן – עולות עירומות מאמבט מים מוקפות באחיותיהן. את הרעיון שצורת תחייה זו קשורה לשיקולי רייטינג וקהל הצופים המיועד של הסדרה הוא מזכיר כלאחר יד ומקדיש את עיקר הדיון להשתמעויות הדתיות של צורת תחייה זו. (ע' 82) אפילו במדרשי השמות שלו חותם נוהג כך כאשר את השם "אדאמה" הוא מפרש על פי המילה העברית "אדמה" ולא על פי השם "אדם" השגור גם בשפות אחרות, ואת השם "גאיוס" הוא דורש על פי "גאיה" היוונית ולא במשמעות הלטינית המקורית שלו (שבה משמעויות השם קשורות לשמחה ואושר). צורת הדיון הזה הופכת את הספר לחד-ממדי ואפילו ריקני במובן מסוים, שכן במקום לקשור את "גלקטיקה" לחברה המודרנית בכל האמצעים שעומדים לרשותו, חותם משאיר רק פתיל אחד ויחיד של קשר.

נקודת המבט היחידה שלו גם גורמת לחותם לעתים להתעכב הרבה יותר מדי על המובן מאליו. כך למשל את האמירה הבנאלית למדי שב"גלקטיקה" אנו רואים גילום מודרני של מוטיב "הגולם הקם על יוצרו" (ע' 108) הוא מביא בסופו של דיון בן עשרה עמודים במוטיב זה בתרבות המודרנית. נו, באמת. זו הנחת היסוד של הסדרה! מהלך מעניין ומשמעותי הרבה יותר היה להתחיל מנקודת מוצא זו (כפי שעושה הסדרה עצמה) ולצאת ממנו לאותה פרשנות בדיוק, במקום להציב אותה כסיכום.

ה"אבסולוטיזם" הזה מחלחל בכל חלקיו של הספר, לא רק בנקודת המבט הפרשנית היחידה. כך למשל אף על פי שחותם עצמו מונה גוונים רבים של הרליגיוזיות הפוסט-חילונית, הוא מתייחס אליה כמקשה אחת לא מתחלקת. והוא מתייחס לסדרה אחת ויחידה, שהוא עצמו מכנה "סדרת מדע בדיוני לבני הנעורים" (ע' 168), כייצוג נאמן ומקיף של הגישה הרליגיוזית הפוסט-חילונית כולה. זה פשוט לא משכנע.

מה שעוד עומד בעוכריו של הספר היא הלשון שלו. כתיבה פילוסופית לעולם אינה פשוטה, והיא מנסה להעביר רעיונות מורכבים. אך לעתים נדמה שהכתיבה הפוסט-מודרניסטית מתגדרת (ושמא מתהדרת?) בעולם המושגים שלה עצמה, שאותו אינה טורחת לפרש כמעט. במקרה של "תיאודיסיאה בחלל" לעתים קרובות מדי התוצאה היא ניסוחים שאינם רק מורכבים אלא הם סבוכים שלא לצורך, עד כדי עילגות. כספר שאמור להיות נגיש גם להדיוטות ולא רק למומחים, לא היה מזיק לפרק חלק מהמשפטים הארוכים והמסורבלים לקביעות קצרות יותר המצטרפות לטיעונים בהירים יותר.

"תיאודיסיאה בחלל" הוא ספר קצר, מאתיים עמודים בלבד (ללא ההערות הביבליוגרפיות בסוף הספר). אני חושב שלא היה מזיק להוסיף לו עוד כמאה עמודים שמחד יביאו פרשנויות של הטקסט מנקודות ראות נוספות ומאידך יפשטו חלק מהניסוחים הסבוכים שלא לצורך.

היו עוד דברים קטנים שהציקו לי במהלך הקריאה: שמות השחקנים בסדרות מובאים רק בצורתם האנגלית, בעוד ששמות של אישים אחרים מובאים גם בעברית; קביעות עובדתיות שאינן נסמכות על הפניות (למשל הקביעה שצ'אפק קרא לרובוטים שלו "רובוטים" מכיוון שהמילה "גולם" נראתה לו יהודית מדי, עמ' 100); שגיאות לשון תמוהות ("מרחצאות דם אחרות", ע' 150) שלא הייתי מצפה להן בהוצאת "רסלינג". אבל אלה היו רק בבחינת שמן על המדורה.

במובנים מסוימים הפרק האחרון, זה העוסק בחינוך לדתיות בן זמננו, הוא הטוב ביותר בספר. הוא מגובש, רהוט ואפילו מעניין. אולי מכיוון שחותם הוא איש חינוך (על פי הכריכה האחורית ד"ר חותם בחוג ללמידה, הוראה והדרכה בפקולטה לחינוך של אוניברסיטת חיפה ובבית ברל), ואין בו כמעט כל נגיעה במדע הבדיוני.

עבורי הספר נכשל במה שנראות כשתי המטרות העיקריות שלו. חותם לא הצליח לשכנע אותי ש"גלאקטיקה" היא ייצוג נאמן של החברה המודרנית והרליגיוזיות שלה, והוא עושה שירות דוב להצגת המדע הבדיוני כולו ככלי לפרשנות של החברה.

תיאודיסיאה בחלל: מדע בדיוני וחינוך לדתיות בזמננו
ד"ר יותם חותם
רסלינג, 2010, 224 עמודים.

14.12.2010

ספר וחצי

בריגדת הרפאים / ג'ון סקאלזי
קראתי לאחרונה את "בריגדת הרפאים" של ג'ון סקאלזי. זה בערך כל מה שאני יכול לומר על הספר הזה, כי הוא לא ממש השאיר עלי רושם. "מלחמת האדם הזקן" הוא ספר בהחלט לא רע (בקריאה שנייה הוא היה פחות מרשים מבקריאה ראשונה), ספר מדע בדיוני צבאי שבבירור מתייחס ל"לוחמי החלל" של היינליין ול"מלחמה לנצח" של הולדמן. "בריגדת הרפאים" מתרחש בעולם של "מלחמת האדם הזקן" ואחת הדמויות המרכזיות ב"בריגדת" מופיעה ב"מלחמת", ואולי בפני עצמו הוא היה ספר טוב, אבל הבעיה המרכזית שלו היא שהוא במידה רבה שחזור של "מלחמת האדם הזקן".
לפני שאני מסביר את עצמי, מילה על החלק הראשון. הוא תערובת מייגעת של מסלקות מידע וברברת. אני גדלתי על אסימוב, אבל שלושה עמודים של טכנו-בבל על טכניקות הנדסה גנטית ותרגום דנ"א חייזרי לדנ"א אנושי הם הרבה יותר מדי. והדמויות שם לא מפסיקות לקשקש על הדילמות המוסריות למיניהן כדי להצדיק את הבחירה שלהן, שמניעה את העלילה.
בחלק השני הדברים מתחילים לזוז, ושם אנחנו נתקלים בדמיון הגדול בין שני הספרים. לא רק שהמצב הבסיסי של הדמויות הראשיות דומה להפליא, אלא גם המוטיבציה שלהן לא רחוקה. אבל יותר מכל צרמו לי החזרות על הטכניקות הספרותיות. אני לא רוצה להיכנס לפרטים כדי לא לספיילר, אבל לעתים נראה שסקאלזי פחות או יותר החליף את השמות וחלק מהפרטים, וזה מאוד הפריע לי. אולי זה מכיוון שקראתי שוב את "מלחמת האדם הזקן" לא מזמן כהכנה להרצאה ב"מאורות", ולמי שקורא את הספרים במרחק רב יותר זה פחות יפריע. יש בספר כמה רעיונות נחמדים, אבל בסופו של דבר הוא לא ספר שאני אטרח לקרוא שוב.

פרנקנשטיין / מרי שלי

קניתי את התרגום החדש ב"מאורות" והתחלתי לקרוא אותו. כמשתמע מהכותרת של הפוסט, לא גמרתי אותו עדיין, ואני לא בטוח שאני הולך לגמור אותו. אני לא סובל את הדמות הראשית, ויקטור פרנקנשטיין. אולי אלה הדמויות של התקופה, אבל האיש הזה הוא דרמה קווין ברמות על. הוא מעולם לא שמח או עצוב, אלא נע מאופוריה לדיכאון קטטוני בלי שום שלבי ביניים. והוא לא לבד בכך, רוב הדמויות שבהן נתקלתי עד עכשיו בספר שקועות עמוק במלודרמה. כמו כן, אני עדיין מנסה לפענח למה, לעזאזל, שלי הייתה צריכה את סיפור המסגרת של וולטון כדי להציג את הסיפור של פרנקנשטיין.
דבר נוסף לגבי המהדורה העברית. אני אוהב מהדורות מדעיות בדרך כלל, אבל בספר שיש לו שתי הקדמות משל עצמו (של מרי שלי ושל פרסי שלי), אין שום הצדקה שבעולם לתקוע ציר זמן והקדמה מלומדת של יותר מעשרים עמודים בתחילת הספר. ממילא הוספתם הערות ואחריות דבר, תוסיפו גם את אלה לסופו של הספר. אני גם עדיין מנסה לפענח את ההבדל בין ההערות שנוספו בתחתית העמודים של הטקסט לבין אלה שנוספו בסוף גוף הטקסט. אין חתימה של עורך על הספר, רק של עורכת לשון, ואני מתחיל לחשוד שזה מכיוון שלא היה לו עורך. או לפחות לא עורך טוב.

2.6.2010

הנובלטות המועמדות להוגו - סקירה חלקית

כללית – המצב כאן הרבה יותר טוב מאשר בסיפורים הקצרים. רוב הסיפורים המועמדים כתובים היטב והעולמות והדמויות מפתוחים יותר.

Sinner, Baker, Fabulist, Priest; Red Mask, Black Mask, Gentleman, Beast / Eugie Foster
הרעיון של הסיפור הזה הוא אחד המקוריים שנתקלתי בהם בשנים האחרונות: תארו לעצמכם עולם שבו אתם קמים בבוקר, בוחרים מסכה, והיא מכתיבה את זהותכם למשך היום. אופי, מאורעות, מין אפילו מין ביולוגי – כולם נקבעים על ידי המסכה. הבעיה של הסיפור הזה היא בביצוע, כי פוסטר פשוט לא כותבת רגש מספיק טוב. היא לא מצליחה להעביר כמו שצריך את רגשותיו של הגיבור המשתנים מדי יום ואת השינוי היסודי שמתחיל לחול בו. במקום לתת לשינוי הזה להתפתח לכדי הכרה פנימית היא כופה עליו את ההכרה (והשינוי הסופי) באמצעות גורם חיצוני. היא מצליחה לתרץ יפה את מסלקת המידע החיונית להבנת העולם, אבל גם אותה הייתה יכולה לכתוב טוב הרבה יותר אם הייתה כותבת רגשות טוב יותר.
סיפור טוב, אבל קצת מוחמץ. וכיף לומר את השם שלו בקול רם (מקצב חביב).

The Island / Peter Watts
זו גרסה נוספת של סיפור מפגש עם חייזרים – ספינת חלל שנוסעיה זורעים את הגלקסיה בשערי מסע מגמ"א עבור צאצאי האנושות הבתר-אנושיים מגלה צורת חיים חייזרית באחת ממערכות השמש שאליה היא מגיעה. הסיפור אינו עוסק בחייזרים (אם כי יש לציין שזהו אחד החייזרים המקוריים שקראתי אי-פעם) אלא בנוסעי הספינה. ווטס מעמת אותם מול גורלם, מול המשימה שלהם, מול היותם בני תמותה ומול האנושיות והבדידות שלהם.
סיפור מצוין שבהחלט אשמח אם הוא יזכה. הקישור לקובץ PDF

One of our Bastards is Missing / Paul Cornell
אחד העולמות המקוריים והמשעשעים ביותר שנתקלתי בהם בזמן האחרון. הסיפור מתרחש בעת חתונתה של הנסיכה הבריטית ליורש העצר של שוודיה, בעולם שהוא מעין סטימפאנקי (בפוליטיקה האירופית שלו) אבל לא ממש, שיש בו יקומי כיס ושאר דברים מגניבים. קורנל זורק את הקוראים לתוך העולם בלי הכנה (לפחות בסיפור זה – יש סיפור נוסף בעולם זה שאותו לא קראתי) ונותן לו לגלות את העולם בהדרגה תוך כדי סיפור, ועושה את זה בצורה נפלאה. בעיקרו זהו סיפור בלשי – תעלומה שעל הגיבור לפתור – אבל בעיניי היא הייתה כמעט שולית לעולם שקורנל בונה.
יחד עם הסיפור של ווטס הוא אחד המועמדים המועדפים לטעמי. הקישור לקובץ PDF

It Takes Two / Nicola Griffith
זהו סיפור מסיפורי העתיד-הקרוב-כל-כך-שהוא-יכול-להיות-כבר-הי
ום-אם-לא-אתמול. אם לא די בכך, זהו סיפור שבו המדע הבדיוני מצומצם להפליא ומקיף בקושי את גיבורת הסיפור (ועוד שני אנשים) ואין לו שום השפעה אמתית על העולם שסובב אותם. אי-שם באמצע הקריאה הבנתי שהוא מוכר לי כי זו רק גרסה נוספת ל"המכשף המודרני" של אסימוב ודומיו. בסופו של דבר השאלה הגדולה של הסיפור היא אם הנאהבות יחיו בעושר ואושר.
הכתיבה סבירה, אבל מכל בחינה אחרת הוא מאכזב בחוסר השאפתנות והמקוריות שלו. הקישור לקובץ PDF

Overtime / Charles Stross
זהו עוד אחד מסיפורי "המכבסה" של סטרוס. "המכבסה", למי מכם שאינם מכירים את הסיפורים, הוא המשרד הבריטי האפרורי שלעולם אינו מתוקצב מספיק האחראי להגן על הממלכה המאוחדת (ועל העולם) מפני הזוועות שמעבר לממדים ולכוכבים. ככלל, בז'אנר זה, הסיפורים של סטרוס משעשעים וכתובים היטב כהרגלו אך גם ביניהם יש טובים יותר וטובים פחות. "שעות נוספות" הוא סיפור חג מולד חביב, אבל לא מדהים והיה אפשר לקצץ אותו מעט.

Eros, Philia, Agape / Rachel Swirsky
הסיפור הזה הוא הסיבה שהסקירה הזו חלקית. העולם נשמע מעניין – הסיפור פותח באב העוזב את אשתו ובתו בת הארבע. מה שמתגלה הוא שהאב הוא למעשה רובוט (אנדרואיד) ושהילדה מאומצת. אבל לא הצלחתי לגמור את הסיפור. הגעתי עד מחציתו, ונמאס לי מהעובדה שבינות כל התיאורים העלילה מתקדמת בקצב של צב שלוקה הן באסטמה והן בשיגרון. אולי אני לא במצב הרוח הנכון לסיפור הזה ואולי אני אפילו אחזור אליו בשלב מסוים, אבל זה לא סביר. סבירסקי כובת לא רע, אבל הסיפור זקוק לעריכה.

20.5.2010

נורמן ספינראד חולה מאוד

נורמן ספינראד, שאם היה לי כסף לזרוק הייתי מפרסם אסופת סיפורים שלו בעברית, חולה מאוד. על פי מה שהוא כותב ודיווחים אחרים שקראתי הוא מאושפז במרפאת סלון-קטרינג לטיפול בסרטן הקיבה ומצבו לא מזהיר. TOR פרסמו קטע מהפרק הראשון ספרו "הוא התהלך בינינו" באתר שלהם.

16.5.2010

הוכזרו הזוכים בפרסי נבולה

הנה קישור לרשימת הזוכים באתר של TOR.

קיג' ג'ונסון זכתה בקטגוריית הסיפור הקצר על Spar העלוב למדי שלה, אף על פי שלעניות דעתי השלושה האחרים שקראתי מבין המועמדים היו טובים יותר (בורשטיין, ג'מיסין ומקינטוש).

את הנובלטה הזוכה (Sinner, Baker, Fabulist, Priest; Red Mask, Black Mask, Gentleman, Beast) התחלתי לקרוא אתמול, ועד עכשיו היא לא רעה. "המהמר" של באסיגלופי לעומת זה היא אחד הדברים הטובים שיצא לי לקרוא השנה.

לא קראתי אף אחת מהנובלות הזוכות, אבל די מעודד אותי לראות שננסי קרס הבלתי נמנעת והמייגעת לא זכתה.

יש צורך לומר שגם את הספרים לא היה לי זמן לקרוא? אבל אני תמיד שמח לראות שבאסיגלופי זוכה, הוא אחד הסופרים שאני הכי אוהב בשנים האחרונות.

10.5.2010

מבוקשות - המלצות על מד"ב ופנטסיה יהודיים

מתוך אתר World SF:

שון וואלאס ורייצ'ל סווירקי עורכים אסופה חדשה "אנשי הספר: עשור של מדע בדיוני ופנטסיה יהודיים", והם מחפשים המלצות לסיפורים בעלי נושאים יהודיים שפורסמו מחוץ לצפון אמריקה. על הסיפורים להיות כאלה שהתפרסמו בעשור האחרון.
הצעות והמלצות בבקשה!"

אותן הצעות והמלצות שם בבקשה, לא כאן.

8.5.2010

מועמדי הוגו 2010 - הסיפורים הקצרים

ככלל הסיפורים הקצרים המועמדים השנה הם לא מציאה גדולה.
שימו לב - הקישורים לסיפורים של רזניק ומקינטוש הם לקובצי PDF לצערי.

The Bride of Frankenstein – מייק רזניק
רזניק כותב המון רומנטיקה, ויש סיפורים שלו שאני אוהב כאשר זה עשוי היטב. אבל לעתים יש לו נטייה איומה ונוראית לשמאלץ, והסיפור הזה הוא דוגמה מופלאה לכך. החיים בטירת פרנקשטיין מתוארים מנקודת מבטה של אשתו של ויקטור, ואנחנו לומדים שגם למפלצות יש לב זהב וגם לגיבנים מכוערים יש רגשות. אולי הם אפילו יוכלו ללמד את בני האדם משהו על אהבה. להתרחק.

Bridesicle – וויליאם מקינטוש
הסיפור הטוב ביותר מהחמישה לדעתי. מירה מתעוררת ומגלה שהיא מתה, אך פוליסת הביטוח שלה כסתה את שימורה לאחר מותה. הפוליסה לא מכסה את החייאתה, גם אחרי שהאמצעים הטכנולוגיים לכך הומצאו. מפעם לפעם מעירים אותה גברים, שאולי יהיו מעוניינים לשאת אותה לאישה ויהיו מוכנים לשלם על ההחייאה.
אני לא מת על הסוף של הסיפור הזה, אבל מקינטוש בונה יפה את העולם ומציג בצורה מעניינת את ההשלכות האפשריות של ההתפתחויות המדעיות. הדמויות שלו נאמנות לעצמן ומשכנעות.

The Moment – לורנס מ' שון
סיפור "תראו כמה חייזרים מגניבים אני יכול לכתוב" המתפרש על פני כמה מיליוני (מילארדי?) שנים בתוך כמה עמודים קצרים. במובן זה הוא לא רע, לשון אכן יש כמה רעיונות יפים לגבי תרבויות חייזריות, אבל נקודת העוגן של כל החייזרים האלה לא משכנעת ובסופו של דבר אנתרופוצנטרית בצורה מזעזעת.
אפשר לקרוא, רק לא לצפות ליותר מדי.

Non-Zero Probabilities – נ' ק' ג'סימין
תארו לעצמכם עולם שבו כל האירועים בעלי הסיכויים הקטנים ביותר בטוח יתרחשו, שבו כל האמונות הטפלות מתממשות. משהו קרה לניו יורק (רק לניו יורק) וזה העולם שבו מוצאת את עצמה גיבורת הסיפור של ג'סימין – ועליה להחליט אם היא רוצה להמשיך לחיות בעולם כזה או לנסות לשנות אותו ולהחזיר אותו למסלול הרגיל. הרעיון נחמד, הביצוע בהחלט יפה והסיפור כתוב טוב. ג'סימין נהדרת בתיאור הפרטים הקטנים של העולם הזה וההתרחשויות בו.
הבעיה שלו לטעמי היא הסוף, המסקנה הסופית שאליה מגיעה הגיבורה, שלא ממש נתמכת באופי שלה או במאורעות של הסיפור. אולי אם הוא היה ארוך יותר היה לג'סימין זמן לפתח את הדמות ואז המסקנה הייתה משכנעת יותר. אני מעדיף את Bridesicle על פניו מכיוון ש"הסתברויות שונות מאפס" הוא קל משקל ולא מספיק מפותח בהשוואה לסיפור של מקינטוש.

Spar – קיג' ג'ונסון
מפה ומשם הבנתי שהסיפור הזה עשה קצת רעש כשהוא התפרסם, ולא ברור לי למה. ליתר דיוק, ברור לי למה סיפור שמתחיל במילים "בסירת ההצלה הזעירה היא והחייזר מזדיינים ללא הרף, ללא לאות" יעשה רעש, אני רק חושב שהוא ממש לא מצדיק את זה. בסופו של דבר החייזר ומערכת היחסים הכפויה של הגיבורה אתו הם עוד מטפורה ליחסים בין בני אדם, וזה נעשה בבוטות וביד כבדה. אפילו השם (שמשמעותו התנצחות או מאבק, מילה שנעשה בה שימוש רב בהקשר של אגרוף וקרבות אימונים באגרוף) הוא רמז לא ממש עדין למה שעומד לבוא. אני לא אוהב כשתמשמשים בפטיש 5 קילו להעביר מסרים, בעיקר מסרים רדודים.
אפשר לוותר על הסיפור הזה בקלות.

אני מקווה שיהיה לי זמן לקרוא ולסקור לפחות גם את הנובלטות המועמדות.

7.5.2010

World Literature Today


זהו כתב עת שיוצא לאור על ידי אוניברסיטת אוקלהומה. גיליון מאי-יוני שלו מוקדש למדע בדיוני בינלאומי.
מאמר של לביא תדהר, ראיון עם קורי דוקטורוב, סיפור של קיג' ג'ונסון ("26 קופים, וגם התהום") שלמיטב זיכורני היה מועמד להוגו ו/או נבולה בשנה שעברה.

1.5.2010

הגשה אלקטורנית באסימוב'ס

אסימוב'ס הוא אחד משלושת כתבי-העת הגדולים ביותר בעולם למדע בדיוני ופנטסיה. בראיון שהעניקה העורכת שלו, שילה וויליאמס, ל-SF Signal היא הודיעה שמעתה אסימוב'ס יקבלו סיפורים גם בפורמט אלקטרוני, ולא רק בפורמט מודפס כפי שעשו עד עתה. זה נשמע קצת מופרך, אבל בשנת 2010 מבין שלושת הגדולים, אסימוב'ס הוא היחיד שמקבל סיפורים בפורמט אלקטרוני. כתבי עת קטנים יותר (Clarkesworld למשל) מקבלים סיפורים בפורמט אלקטרוני כבר זמן רב.

24.4.2010

סטימפאנק באתר האגודה

מאמר של פול די פיליפו הסוקר כמה מיצירות הסטימפאנק של השנתיים האחרונות התפרסם באתר האגודה. סיפור מתוך גיליון 6 של כתב העת "סטימפאנק" נמצא בתרגום בימים אלה.

ושוב תודה לפול די פיליפו על הנכונות לאשר לנו לפרסם את המאמר. לקח לו בערך שעתיים לענות לי שהוא ישמח להרשות לנו לפרסם את המאמר.

23.4.2010

מאמר באתר האגודה

הנושא של אייקון האחרון היה "עיר העתיד", ובמסגרתו השתתפתי בפאנל על ערים ישראליות. הרציתי על חיפה בסיפוריו של לביא תדהר, ולא מזמן הצלחתי סוף-סוף להפוך את זה למאמר ולפרסם אותו באתר האגודה.

22.4.2010

נובלה של לביא תדהר מתפרסמת בהמשכים

למקרה שאתם לא מנויים לבלוג של לביא - הנובלה שלו "ישו ודרך שמונת המשעולים" מתפרסמת בהמשכים באתר של Apex. הפרסום לזמן קצוב (שבועיים, אאל"ט). אני מכיר אותה כי היא הייתה אמורה להתפרסם ב"חלומות באספמיה" וזכיתי לתרגם אותה. שילוב משעשע ומעניין של סיפורו של ישו עם "המסע למערב" היוצר נצרות בודהיסטית. אני מניח.

הערה על הלינק - יש ממנו קישור לחלקים הראשון והשני של הנובלה, אבל בו עצמו תמצאו את עלילות לביא ואורחיו הנועזים במאבקם בהררים יורקי עפר ואפר.

שתי אכזבות

קראתי לאחרונה שני ספרים שהיו לי תקוות מהם ושניהם התגלו כאכזבות. בלי ספוילרים.

בדידותו של קורא המחשבות / דלית אורבך
נרי הוא בחור בן שלושים שיודע לקרוא מחשבות. הוא מנצל את זה כדי לזכות אנשים שנאשמים בפשעים שלא ביצעו. נכון נשמע מבטיח על פניו? ולא בהכרח רק כספר מתח.
למעשה, זה ספר משעמם למדי. נרי, שיכול לקרוא את המחשבות של כולם, לא מצליח לצאת מהראש של עצמו אפילו לרגע אחד. אלה שלוש מאות ומשהו עמודים של פסיכולוגיזם מעצבן שסובב סביב הרצון הנואש של נרי שאבא שלו יאהב אותו. אי-שם בשני שליש הדרך כן קורה משהו מעניין, מפגש עם מישהו שיכול היה לההכניס לסיפור עניין, אבל אל דאגה – אורבך מזדרזת להטביע את נרי חזרה בראש של עצמו.

מרחבים מסתברים / וולטר ג'ון וויליאמס
הספר הזה הוא אכזבה עוד יותר גדולה, כי באתי אליו עם ציפיות יותר גבוהות. וויליאמס כתב את אחד הסיפורים הטובים שיצא לי לקרוא (ולתרגם, תודה רמי) בשנים האחרונות – העולם של אבא. הוא הצליח לעשות שם דבר מאוד מעניין עם האפשרויות של הדמיה והעלאת מוחות למחשבים. זה היה מקור אחד לציפיות. ב"מרחבים מסתברים" הוא מטפל בייחודיות, וחשבתי שהוא יעשה משהו מרשים לא פחות עם האפשרויות של תבונות-על מלאכותיות, אפשרויות של דיסמופיה של הגוף, יקומי כיס וכן הלאה. זה המקור השני לאכזבה.
למעשה וויליאמס מספר כאן עוד סיפור מלחמת האור בחושך, כשהוא מציב לתבונות-העל "חוקים אסימוביים" שיגבילו את היכולות שלהן (אני לא בטוח אם זה הביטוי המדויק, אבל אסימוב מוזכר שם). וינג'י וסטרוס העיזו לקחת את הייחודיות למרחקים עצומים, גם אם מדכאים לעתים. וויליאמס כאן שייך לקבוצה הגדלה והולכת של סופרים שמוצאים דרך להתחמק מהמשמעויות האמתיות של הייחודיות, להזכיר אותה בלי להתייחס אליה. סטרוס עושה ב"אקסלרנדו" שימוש בטכנו-בבל (ולא רק בבל) כדי לבנות את העולם שלו בצורה מרתקת, וויליאמס משתמש בו כדי להמציא כלי נשק מופרכים.
אבל זה היה שולי, אם הסיפור היה טוב. כפי שאמרתי, זה עוד סיפור מלחמת גוג ומגוג שחלקים גדולים מדי ממנו פשוט משעממים. אם זה לא גרוע דיו, וויליאמס מפספס את ההזדמנות להפוך את הסיפור להרבה יותר מעניין על ידי סיפור שני הצדדים למלחמה. בשלב מסוים הוא מספר את סיפורו של הרשע, אבל עושה את זה בצורת פרק שכולו נאום מתלהם באוזני הגיבור השבוי. כמו בסרטים הגרועים יותר של ג'יימס בונד. יש שם סיפור מעניין, אבל וויליאמס היה צריך לספר אותו כעלילה מקבילה, לבנות את המפגש בין הפרוטגוניסט והאנטגוניסט שמתרחש אחרי שני שלישים של הספר על פני כל התקופה ולהראות את לידתו של הנבל ואת הרציונל של פעולותיו. זה אפשרי, זה שם. זה היה יכול להיות ספר טוב.
קטעי השירה שיש בספר (הגיבור הוא משורר לעת מצוא) בינוניים, ואת שני הפרקים האחרונים היה צריך להוריד בעריכה.
מילה על התרגום (כי פטור בלא כלום אי אפשר לצאת). "קדמת עדן" עדיין לא עורכים ומגיהים את התרגומים שלהם, לפחות לא באופן מקצועי. לדוגמה, הייתי רוצה להאמין שעורך לשון או מגיה היו עולים על כך שכאשר מתארים בניין ככזה שאין בו "זוויות נכונות", סביר להניח שהכוונה הייתה דווקא לזוויות ישרות. בהקשר, דרך אגב, זה הרבה יורת בולט. יונתן בר שמתרגם רבים מהספרים של "קדמת עדן" משתפר, והתרגומים שלו כיום טובים (הרבה יותר טובים מבעבר), אבל נקודת התורפה שלו היא בשמירת מבנים אנגליים בעברית. הוא מצוין, דרך אגב, כאשר צריך למצוא פתרונות יצירתיים למשחקי מילים.