8.1.2011

קארד ובעיית "האחד"

לפני חודשים אחדים יצא לי לקרוא מחדש את הסאגה של אנדר (הרביעייה הראשונה בלבד), ונוכחתי שטעיתי. בזמנו טענתי ששני הספרים האחרונים ("קסנוסייד" ו"ילדי המחשבה") הם טובים יותר מכפי שטוענים בדרך כלל. כן, קארד נכנס לקשקשת פסאודו-מדעית מיסטית מטופשת, אבל ההתרשמות שלי הייתה שהוא עושה דברים מעניינים עם הדמות של אנדר. בקריאה נוספת התברר לי שזה לא נכון.
ב"קול למתים", שזה הספר שקארד באמת רצה לכתוב, אנדר הוא דמות מלאה הרבה יותר מאשר ב"המשחק של אנדר" והוא ניצב מול דילמה הרבה יותר מעניינת. בעוד שב"משחק" הדילמה המוסרית האמתית שלו מוסתרת מפניו והוא מתחבט רק בבעיות פרטיות שלה (הפגיעה בילדים), הרי שב"קול למתים" [למה, בשם קושצ'אי, זה לא תורגם "דובר המתים"?!] הוא ניצב בפני דילמה ברורה כאדם בוגר. למעשה הוא ניצב בפני כמה דילמות והפעם צורכי השרידה אינם עליונים והוא מודע לדילמות שאתן הוא צריך להתמודד. הוא גם יוצר לעצמו מקום הרבה יותר שלם בעולם שסביבו כאשר הוא קונה לעצמו משפחה ומעמד חברתי, מעבר לחברים לקרב והקשר שלו עם ולנטיין. אבל זהו עדיין סיפורו של אנדר. אפילו הסיפורים של נוביניה ובני משפחת אלוורז הם רק הקדמה ותירוץ לסיפור של אנדר. נטיתי לחשוב שבשני הספרים האחרונים קארד מפרק את אנדר ואת הסיפור שלו לסיפורים של ואל ופיטר הצעירים, אבל זה לא כך.
שניהם משרתים את קארד ככלים ספרותיים שאין להם הרבה קיום עצמי. פיטר משרת אותו כדי לשחזר את הפחד הגדול ביותר של אנדר מ"המשחק" – שהוא אינו אלא פיטר במסווה נחמד יותר. שהוא אינו אלא רוצח פסיכופט שמצליח להסתיר את טבעו טוב יותר. גם ואל ממלאת תפקיד בדילמה זו, אבל היא קיימת בעיקר ככלי שיוכל להכיל את ג'יין בסופו של דבר (ולהביא את סיפורו של מירו לסוף הטוב המתבקש). וקארד אפילו לא מביא לנו את סיפורה של ג'יין בצורה משכנעת בספרים האלה, היא תמיד רק נספח לסיפורו של אנדר. לא במקרה הסאגה מסתיימת סמוך למותו של אנדר ולא במקרה ל"ילדי המחשבה" שלו אין קיום אמתי. זה קשור לאחד המאפיינים של הכתיבה של קארד – הוא מתקשה לכתוב יותר מדמות אחת, מנקודת מבט אחת.
עקרונית אין בכך רע, סיפורו של אדם אחד יכול להיות מעניין ותקף, אבל שוב ושוב קארד מדגים את הבעייתיות של כתיבה כזו בספריו.
דוגמה לבעייתיות של כתיבה כזו אפשר לראות ב"הצל של אנדר". הסיפור של בין והעולם שלו יכולים להיות מאוד מעניינים בפני עצמם, אבל הצורך של קארד לתלות את כל העולם שהוא יוצר בספר על דמות אחת פוגם באותו עולם עצמו, שאותו הוא החל לבנות ב"המשחק של אנדר". ב"המשחק" אנדר היה חזות הכול, הציר שעליו סב העולם, המפקד החדשן והמבריק שהביא גאולה לעולם. מכיוון שבין פועל באותו עולם, ולקארד קשה לכתוב דמות שאינה מרכז העולם, פתאום מתגלה שכל ההברקות של אנדר הן למעשה לחישות של בין מאחורי הקלעים. אם קארד היה מתכנן מראש את סדרת "הצללים" בזמן כתיבת הסאגה של אנדר ושותל רמזים מטרימים ב"המשחק", זה היה יכול לעבוד. כפי שהדברים עומדים, זה הופך את הדמות של אנדר ב"הצל" לבובה מתומרנת שאינה מתיישבת כלל עם הדמות שלו ב"המשחק". וזה אינו רק הבדל בנקודת מבט, זהו הבדל מהותי בהצגת הדמות, הוא הופך את אנדר ממושיע האנושות לנער תועה שמונחה בלחישות מסתוריות איך לפתור את בעיותיו. יותר משזה משפיע לרעה על הדמות של אנדר, זה פוגע בעולם שקארד יוצר מכיוון שהוא מערער את ההיגיון של הדמות שהוא בנה בסאגה של אנדר – והעולם בנוי על הדמות. זה פחות קריטי בספרים האחים של סדרת הצללים, המתרחקים מעולמו של אנדר, אבל "הצל" עושה שירות רע מאוד ל"המשחק" ובמקום להעשיר את העולם הוא שומט את הקרקע מתחת לאחד היסודות החשובים שלו.
אפשר לראות את בעייתיות דמותו של "האחד" בחדות גדולה יותר בעולם של "תצפית עבר". בספר "תצפית עבר: גאולתו של כריסטופר קולומבוס" זה מתחיל מהחשיבות הלא פרופורציונלית שקארד מייחס לקולומבוס בניווט מהלך ההיסטוריה, אבל זה בולט הרבה יותר בסיפורם של הנוסעים בזמן המשנים את העולם. הדוגמאות רבות מספור, אבל סצנה אחת מגוחכת במיוחד מדגימה את זה טוב מכול. אי-שם לקראת סוף הספר עומד ההיסטוריון שנשלח למרכז אמריקה וסוקר את העולם החדש שיצר. והוא חושב לעצמו בסיפוק על הישגיו. הוא הצליח: לשרש דת בת מאות שנים להחליף אותה בדת דמוית נצרות; להפיל את הממלכה החזקה ביותר באזור; לאחד את כל השבטים והעממים של מרכז אמריקה תחת שלטונו של אחד השבטים שהיו קודם שוליים; להפיץ את טכנולוגיית עיבוד המתכות באזור כולו; להביא את הטכנולוגיה הימית מעידן סירות המשוטים הקטנות לרמה שמשתווה כמעט לזו של אירופה בימי הרנסאנס. וכל זה בעשרים שנה בלבד. דמעות עלו בעיניי למקרא התיאור. עד היום לא ברור לי אם אלה היו דמעות צחוק או עלבון על הזלזול בקוראים. אני אחסוך מכם את האבסורד הגדול יותר שבו תתקלו אם תקראו את היצירה האחרת בעולם של תצפית עבר, הנובלה "אטלנטיס". היא זמינה בחינם באתר של קארד, אבל אני מפציר בכם לא להתקרב אליה.

קארד הוא דוגמה נוחה להדגמת בעיות אלה מכיוון שהוא מפורסם ותורגם לעברית, אבל הוא בשום פנים ואופן אינו בודד במערכה (יכול להיות שהעובדה שקארד נוצרי אדוק מחמירה את התופעה  אצלו; מתישהו אני מתכנן לכתוב על אנדר כישו). כתיבה פוליפונית שמציגה את עולם אחד מנקודות מבט שונות אינה קלה. כאשר היא מצליחה (כמו למשל ב"ימי תל-אביב האחרונים") היא מעשירה את העולם לאין ערוך, כשהיא נכשלת היא מציגה את הפנים החלול של העולם הבדיוני.

2 comments:

  1. [גרומיט]

    שתי הערות, שתיהן לא נוגעות למהות מה שכתבת אבל כן לדקויות.

    הראשונה היא בנוגע לאנדר של "המשחק": בספר הזה, אנדר הוא אמנם מושיע האנושות, אך בה בעת הוא גם "נער תועה" שעובר מניפולציות בלתי פוסקות מצד המבוגרים שסובבים אותו כדי להפוך אותו שלא בידיעתו למה שיהיה בסופו של דבר: מכונת הרג משמידת גזעים (טוב, גזע). ה"צל" לא שינה את זה באופן יסודי, אלא הכניס גם את בין למעגל המניפולטורים. מה שה"צל" כן שינה מהותית הוא שהוא הנמיך את ה"כל-יכול"ות של אנדר והכניס דמות אחרת לתפקיד הזה. זה שינוי חשוב בהחלט, אבל לא בדיוק מה שתיארת.

    והדבר השני הוא שקארד הוא לא נוצרי אדוק, אלא מורמוני אדוק. אמנם המורמונים הם "סוג של" נוצרים - כת שהתפתחה מתוך הנצרות ומבוססת על אותן תפיסות מוסר, ובכל זאת ההבדל קיים.

    השבמחק
  2. אני לא מסכים אתך בעניין בין כאחד המתמרנים.
    הפזמון שקאד חוזר עליו לאורך *כל* "המשחק" הוא שאנדר הוא לבד. הוא חייב לחיות בהכרה שאין איש שיוכל לעזור לו והכול מונח על כתפיו, אחרת הוא לא יוכל להושיע את האנושות. לא במקרה הספר מתחיל כשמוציאים לו את המוניטור. וזה ממשיך לאורך כל הספר: סטילטון, פיטר והמשחק (בהסתייגות שתוזכר מיד), הצרפתי במעבורת ובקבוצת המשוגרים, הקרב נגד הילדים המבוגרים (ששם הוא מוציא את כל השאר ונשאר לבדו), בונזו וכו'. לקראת הסוף, כשאנדר מתחיל לפקפק בעצמו, מאזר שואל אותו אם יש מישהו שיוכל להחליף אותו והתשובה היא לא.

    ונוסף לכך, המתמרנים הם תמיד המבוגרים (גראף, מאזר) או שליחיהם (ולנטיין). החברים שלו מתוארים שוב ושוב כיחידים שהוא יכול לבטוח בהם - עלי, פטרה, דינק, מפקדי המחלקות שלו ובין.

    ולנטיין היא היחידה שמתוארת כעוזרת לו באופן פעיל, נגד פיטר, והוא מורחק ממנה. יותר מאוחר היא מופקעת מעולם החברים לעולם המבוגרים המתמרנים בפרשת המכתב. [ואז מגיע הגישור בסוף הספר.]

    דרך אגב, התשובה הראשונה של אנדר לשאלה של מאזר שהזכרתי קודם היא "אולי עלי", לא בין. בין מתואר לאורך כל "המשחק" כאיש הקומנדו, איש המבצעים המיוחדים והטריקים המלוכלכים. הוא לא אסטרטג ברמה של אנדר.

    השבמחק