31.10.2011

זוכי פרס הפנטסיה העולמי לשנת 2011

פנטסי.קון של הגויים הסתיים היום, וזוכי פרס הפנטסיה העולמי הוכרזו.
ספר: מי מפחד מהמוות / ננדי אוקורפור
נובלה: טיסת הבכורה של ה"בלרופון" של מקולי / אליזבת הנד. [סקרתי אותו כשהיה מועמד להוגו, לא נפלתי. אני לא משוכנע שזו פנטסיה.]
סיפור: דמויות מאובנים / ג'ויס קרול אוטס

29.10.2011

סיפור גן עדן במדע הבדיוני – חלק ראשון


סיפור גן העדן – הבריאה החטא והגירוש – הוא אחד מסיפורי היסוד של התרבות המערבית. הוא מוכר ומזוהה מידית בהקשרים רבים ושונים והמרכיבים שלו משמשים אבני יסוד של לא מעט יצירות. מעניין לכן לבדוק את הגלגולים של סיפור זה ביצירות מדע בדיוני. במרכז סיפור גן העדן (אחד משני סיפורי הבריאה המופיעים בפרקים א-ג בבראשית) עומד "החטא הקדמון", או "הנפילה" כפי שהפרשה מכונה בנצרות לעתים, הכניעה לפיתוי של הנחש והאכילה מפרי עץ הדעת נגד הציווי המפורש של האל, שבשלהם נענשו כל המעורבים, עונש שבמרכזו הגירוש מגן עדן לנצח. בלבו של הפיתוי של הנחש (בראשית ג', 5) נמצא הביטוי "והייתם כאלהים יודעי טוב ורע", המכיל שני מרכיבים שחוזרים בגלגולים של סיפור גן העדן – השאיפה של האדם להידמות לאל והשאיפה לידע.
חשוב ככל שיהיה סיפור גן העדן והגירוש ביהדות, בנצרות יש לסיפור "הנפילה" חשיבות גדולה יותר. כל היצירות שאדון בהן נכתבו על ידי נוצרים, ולכן יש לומר כמה מלים על חשיבות זו. הנצרות היא דת גאולה אישית אוניברסלית. כלומר, הנחת היסוד היא שכל אדם ואדם צריך להיגאל כדי לזכות בחיי נצח. לצורך גאולה אישית אוניברסלית יש צורך בהנחת חטא אישי אוניברסלי, חטא שבו אשמים כל בני האדם מעצם היותם אנושיים, ואת התפקיד הזה ממלא סיפור "הנפילה". בפרק ה' של איגרת פאולוס אל הרומים אפשר למצוא בסיס תאולוגי לתיאור החטא האוניברסלי הזה, שמסתכם באמירה שכל צאצאיו של אדם ירשו את החטא שלו (טבעו של החטא והקשר בינו לבין המוות והתחייה היו נושא למחלוקות תאולוגיות רבות במהלך המאות). יתר על כן, פאולוס עושה בפרק זה את ההקבלה בין האחד שהמיט את החטא על כל האנושות (אדם) לבין האחד שהביא לאנושות את ההבטחה לגאולה ולתחיית המתים (ישו, המכונה לעתים בברית החדשה "בן האדם").
אני אבחן את גלגול הסיפור בארבע יצירות: "המנון ללייבוביץ" של וולטר מ' מילר (1960), "בז וניאלה" של מרגרט אטווד (2003), "המסע אל שלושה עולמות" של קורדווינר סמית (שלושה סיפורים שנכתבו בשנים 1965-1963) והסיפור "בפחד מ-ק'" של הרלן אליסון (1975, נכלל בקובץ "לראות").

המנון ללייבוביץ
המנון ללייבוביץ הוא ספר קתולי מובהק, וסיפור הנפילה בו הוא פרשנות קתולית מובהקת לסיפור גן העדן – ציביליזציה אנושית המקדשת ערכים חילוניים ואינה מודרכת על ידי הכנסייה מועדת לנפילה. מילר עושה זאת על ידי תיאור הנפילה של שתי ציביליזציות – הציביליזציה שלנו, שבה הוא כותב, הנחרבת במלחמה גרעינית והציביליזציה החדשה הצומחת על חורבותיה. הספר מספר את סיפורו של מנזר קתולי בדרום-מערב ארצות הברית בשלוש נקודות בזמן, לאחר שבשנות ה-60 או ה-70 של המאה ה-20 התחוללה מלחמה גרעינית שהשמידה את הציביליזציה שלנו. מבחינת ההתפתחות והחברה, נקודות זמן אלה מקבילות בערך לימי הביניים בסביבות המאה ה-12, לתקופה שבין הרנסנס לראשית ההשכלה, ולתקופה שבה נכתב הספר כאשר שוב יש לאנושות נשק גרעיני.


הנפילה הראשונה
תיאור הנפילה של הציביליזציה הראשונה ניתן כבדרך אגב תוך כדי סיפור המעשה, והוא תיאור של חברה שנכנעה לפיתוי הידע ולסכנות הכרוכות בו. משפט מפתח אחד שבו אפשר לראות את זה הוא בתיאור של "מבול הלהבות" (כפי שמכונה המלחמה בידי דורות מאוחרים יותר) ושל המאורעות שהובילו אליו, המובא ב"טקסט עתיק" שהשתמר בתרבות החדשה. בפרק 18 מתוארת בלשון כמו תנ"כית פרשה הדומה לסיפור איוב, שבה האל פוגע באחד מה"נסיכים" של העת העתיקה, אך הנסיך לא עומד בניסיון ומתפתה לפגוע בממלכה שכנה. בין השאר נאמר שם: "שכן האל הניח לחכמי הימים האלה לחקור את האמצעים שבכוחם להשמיד את העולם עצמו, ובידיהם הניח את חרב המלאך העליון שבה הוטל ממרומים לוציפר עצמו".[1] אך משפט זה אינו יחיד, ואנחנו יכולים למצוא מסר זה גם במקומות אחרים בספר. כך למשל כאשר מתוארת הערצת הברברים החדשים ל"מאכינה אנאליטיקה" של הקדמונים ("ששמה יצא לתהילה כחכמה מכל האלים שלהם", ע' 30). השאמאנים בולעים חלקים אלקטרוניים, שרידי מחשבים, בתקווה שהם יזכו ב"המנע טעות", אם כי לעתים זה פשוט הורג אותם.
ציביליזציה כזו חייבת להיכחד, מכיוון שנכנעה לפיתוי הידע החילוני. היא ניסתה לנכס לעצמה את הכוח האלוהי להשמיד עולמות, ולכן בסופו של דבר השמידה את עצמה. היא מותירה אחריה ארץ גזרה שאליה גורשו בני האדם, שבה מתחילה לצמוח הציביליזציה החדשה. לא מפתיע לכן שהסביבה הפיזית שבה פותח הספר היא מדברית, קשה ושוממה.


הנפילה השנייה
הנפילה השנייה, של הציביליזציה החדשה, היא סיפור של עיוורון מכוון, מכיוון שבניה כבר נוכחו לדעת מה קורה לתרבות המתעלמת מההדרכה האלוהית. את שלושת החלקים שלה, המתרחשים כל אחד בנקודת זמן שונה, אפשר להקביל לשלושת החלקים של פרשת גן העדן.

"יהי אדם" – גן העדן הכנסייתי
החלק הראשון, "יהי אדם", המתרחש בתקופה המקבילה מבחינת הסדרים החברתיים וההתפתחות הטכנולוגית למאה ה-12 בהיסטוריה של אירופה, הוא מעין מקבילה של גן העדן, אך זהו גם גן הכנסייה. הוא יכול להתקיים רק בחסות הכנסייה ובפיקוחה.
לאחר המלחמה ("מבול הלהבות") באה התנועה שכונתה "הפישוט", שהייתה בעיקרה עווית פראית של השמדת כל דבר שנראה כקשור לידע או לטכנולוגיה (כולל המדענים). אדוארד לייבוביץ, שהיה מדען שעסק בבניית נשק גרעיני, התנצר והקים מסדר נזירים שמטרתו לנסות להציל מה שאפשר מהידע של העולם שהושמד. בעולם שמילר בונה בחלק זה ידע יכול להתקיים רק כשהוא מפוקח ונשלט על ידי הכנסייה. ידע אחר הוא מסוכן, כפי שאפשר לראות בסיפורו של הנזיר הארכאולוג בואדולוס הנערץ שמצא "אתר שיגור טיל בין-יבשתי". החיטוט הנלהב של בואדולוס בידע האסור הוביל להשמדתו ולהשמדת המשלחת שלו והכפר שנבנה על חורבות אותו אתר שיגור, לפני שבואדולוס החליט לחטט בדברים לא-לו. (עמ'29-28) מקרה זה הוליך להוראה של אב המנזר שהגבילה את היקף חיפוש הידע של הנזירים.
ב"גן העדן" הזה שוכן גם "אדם", האח פרנסיס, שהוא גיבורו של החלק הזה. פרנסיס מתואר כתמים, ולא נבון במיוחד, תמימות המזכירה את אדם הראשון לפני שאכל מפרי עץ הדעת. הוא ילדותי וכמעט אינפנטילי בהתנהגותו, אבל טמון בו זרע הפורענות שעלול להוביל לנפילה השנייה – הסקרנות והתאווה לידע. מילר מתאר אותו במילים אלה: "כך דחף אותו טבעו של פראנסיס לבלוע ברעבתנות אותו ידע שניתן ללמוד בימים ההם". (ע' 56) אבל תאוות הידע הזאת של פרנסיס מרוסנת בתוך המסגרת הכנסייתית, מכיוון שבתי הספר היחידים שהיו באותה תקופה הם בתי הספר של הכנסייה.
העובדה שפרנסיס אינו יוצא מגן העדן הכנסייתי ניכרת גם במקומות נוספים. לפחות במקום אחד נאמר עליו במפורש שהוא אינו מכיר את העולם החיצוני שמעבר למנזר, אבל זה מובהר גם בצורות פחות בוטות. בעת שהותו בוותיקן החדש לטקס ההעלאה של לייבוביץ למעלת קדוש, יש לפרנסיס רגע של התגלות. לרגע אחד נמוג הזוהר של המקום הוא רואה את אותו על כל פגמיו – בלוי, מתפורר ומטולא. אך רגע זה עובר במהירות ופרנסיס חוזר לראות את העולם דרך משקפי האמונה. (ע' 104)

"יהי אור" – הפיתוי והנחש
בחלק השני, שמתרחש בתקופה שהיא פחות או יותר מקבילה של תקופת ההשכלה, אנו מוצאים את פיתוי הידע חוזר במעין התממשות של הפגם הבראשיתי מהחלק הקודם. ה"נחש" בסיפור הפיתוי החדש הזה, באופן לא מפתיע, הוא מלומד חילוני, ת'ון טדאו. רובו של החלק הזה הוא תיאור ביקורו של הת'ון במנזר, כאשר הוא בא לחקור את שרידי הידע שהנזירים הצליחו לשמר במהלך המאות וההתנגשות הבלתי נמנעת בינו לבין הכנסייה. אבל כבר בפתיחת החלק הזה בספר יש נזיפה לת'ון ולידע החילוני שהוא מייצג. הפרק הראשון של חלק זה מכיל שיחה בין הת'ון ובין איש כנסייה שבמהלכה תוהה הת'ון איך ציביליזציה גדולה וחכמה כמו זו שחרבה יכולה להשמיד את עצמה באופן כה יסודי. תשובתו של איש הכנסייה היא שאולי זה קרה מכיוון שהיא הייתה גדולה וחכמה מבחינה חומרית ותו לא. (ע' 120) הת'ון אינו נחש "אמתי", הוא לא בא בכוונת זדון לפתות את המאמינים, אבל הוא בכל זאת מאיים מכיוון שהוא מייצג תחרות ואלטרנטיבה מחוץ למסגרת הכנסייה. לא במקרה תיאור "מבול הלהבות" שהזכרתי לעיל מופיע בחלק זה, זו אזהרה מפורשת לסכנה שבידע לא מבוקר.
ההתנגשות הבלתי נמנעת בין הלמדנות החילונית והכנסייתית מתרחשת, כמובן. היא סובבת סביב החופש להעלות השערות, ובתגובה לעמידה זו של הת'ון על עקרון החופש האקדמי המוחלט, אב המנזר מצטט לו את סיפור "הנפילה", הסיפור המקראי שבו אנו עוסקים. האב מאשים את הת'ון ב"שימוש לרעה בשכל מחמת גאווה, יוהרה או השתמטות מאחריות", שהם פירות החטא שראשיתו בפתוי של הנחש. (ע' 206) כדי לחדד את הניגוד בין הת'ון – המוכן לשרת שליט בור, לוחמני וחסר מוסר ולהעלים עין מעוולות מוסריות תמורת החופש לחקור מה שירצה – לבין הכנסייה וההדרכה המוסרית שהיא מציעה בחיפוש אחר ידע, יש לת'ון דמות מראה במנזר. האח קורנהאור אינו מדען, הוא חובב נלהב שמתעמק בכתבים העתיקים ועושה מהם קפיצות אינטואיביות. הוא מנצח את הת'ון במשחק שלו בכך שהוא מכין הפתעה לקראת בוא הת'ון – הוא בונה דינמו ומנורת קשת, הראשונים שהעולם ראה מזה מאות שנים. כאשר הת'ון מציע לו לבוא אתו ללמוד ב"קולגיום", קורנהואר אומר שעבורו המדע הוא רק משחק ושייעודו האמתי הוא בדת. (עמ' 201-200)

"ייעשה רצונך" – הנפילה והגירוש
החלק השלישי של הספר מתרחש, כאמור, בעידן שבו לבני אדם שוב יש נשק גרעיני והם יוצאים לחלל. זו ציביליזציה שגורלה נחרץ להיחרב מכיוון שהיא מושתתת על ערכים חילוניים ולא דתיים, מכיוון שזהו ניסיון אנושי לבנות גן עדן עלי אדמות. כל ניסיון כזה ליצור גן עדן חייב להיכשל מפני שגן העדן יכול להיווצר רק על ידי האל. העולם החילוני הזה מיוצג על ידי רופא המטפל בפצועים שנפגעו בפצצה גרעינית, ומציג בוויכוח עם אב המנזר שני ערכים מוכרים היטב מעולמנו: שהכאב הוא הרע היחיד שהוא מכיר, ושהחברה היא היחידה שיכולה לקבוע את מוסריותן של פעולות. התגובה של אב המנזר לזה היא שוב ציטוט מסיפור "הנפילה". המסר הוא שגורלה של החברה הזו נחרץ ליפול, ואכן פורצת מלחמה גרעינית בהיקף מלא.
לנפילה זו מצטרף סיפור הגירוש מגן עדן, רק שהפעם הכנסייה, המודרכת על ידי האל, יוזמת את הגירוש בעצמה. מאחר שהתרבות הדביקה את הידע שהמסדר שייסד לייבוביץ נועד לשמר, המסדר משנה את יעודו. אחת המשימות החדשות שהוא בוחר היא שימור הכנסייה על ידי הגירה לעולמות המיושבים האחרים. לקראת פרוץ המלחמה, ספינת חלל בבעלות הכנסייה עומדת להמריא כשהיא מאויישת באנשי חלל לשעבר שהצטרפו למסדר. ערב צאתה מזהיר אב המנזר את מפקד המשלחת לעולם לא לשוב לכדור הארץ: "והיה אם תשובו אי-פעם, עלולים אתם לפגוש בקצה מזרח הארץ את הכרובים השומרים על מבואותיה". (ע' 256) זו, כמובן, התייחסות ישירה לכרובים שמציב האל ממזרח לגן העדן כדי להבטיח שבני האדם לעולם לא יחזרו אליו, ובכך מעניק מילר להגירה זו תוקף של גירוש אלוהי.
לכאורה זה מוזר, מכיוון שהנוסעים לא מותירים מאחוריהם גן עדן אלא גיהינום רדיו-אקטיבי, אבל למעשה מה שנוצר בכדור הארץ לאחר הגירוש העצמי הזה והמלחמה הגרעינית הוא דווקא גן עדן חדש. גן עדן זה מתגלם בדמותה של רחל. רחל היא מוטציה, היא ראש נוסף הצומח מכתפה של גברת גריילס הזקנה שמוכרת למנזר עגבניות. בעוד שגברת גריילס זקנה ומקומטת רחל צעירה ורעננה, ולא מודעת. רחל הולכת ומתעוררת ככל שרמות הקרינה באוויר הולכות ועולות, ולבסוף מתעוררת סופית כאשר, בשעת וידוי של גברת גריילס בפני אב המנזר, המנזר נפגע בפצצה גרעינית. מכיוון שנולדה במהלך הסקרמנט של מחילת העוונות, רחל אינה זקוקה להטבלה ומסרבת לה כאשר אב המנזר הגוסס מנסה להציע לה אותה. יתר על כן, רחל תמימה לחלוטין, היא אינה מבינה מהם כאב וסבל, ממש כמו אדם וחווה לפני החטא. (הסבל הפיזי והקשר שלו לחטא הקדמון הוא נושא החוזר שוב ושוב בחלק זה של הספר.) המחשבה האחרונה שחולפת במוחו של אב המנזר לפני מותו היא שרחל היא יצור בעל "תמימות ראשונית" שהאל העניק לה "את התכונות העל-טבעיות של גן העדן ... שהאדם ניסה לכבשן בכוח מידי ההשגחה מאז שאיבדן לראשונה." הוא רואה בעיניה את ההבטחה לתחיית המתים, מטרתה הסופית של הכנסייה עבור מאמיניה. (ע' 293)
סיום זה של "המנון ללייבוביץ" מחדד את המסר שמילר מנסה להעביר בספר – בני אדם יכולים לזכות בגן העדן ובגאולה רק בחסד האל, ובנצרות הקתולית הדרך היחידה לזכות בחסד היא הכנסייה. הניסיון ליצור גן עדן עלי אדמות, הנהייה אחר ידע ללא הנחיה, הם נתיבים שיכולים להוביל רק ל"נפילה". הציביליזציה הראשונה זכתה בבשורה ובכל זאת הלכה בדרך זו בשל פיתוי הידע. חטאה של הציבילזציה השנייה גדול יותר מכיוון שהיא זכתה לא רק בבשורה אלא גם בלקח שהייתה אמורה ללמוד מגורל קודמתה. לכן החורבן שלה שלם יותר, ולכן בני האדם מגורשים מכדור הארץ שהפך להיות גן עדן ולא זוכים בהזדמנות נוספת.

------------------

[1] בתרגום העברי יש טעות חמורה, ונאמר בו "האל יסר את חכמיהם" (ע' 162, כל ההפניות הן למהדורה העברית משנת 1981). הפועל suffered המופיע במקור בא במשמעות "הניח" או "אִפשר". מעבר לעובדה שלפעול אין משמעות אקטיבית של "ייסר", שני שיקולים נוספים מכריעים לטובת קריאה זו. ראשית, יש ב"פסוק" זה הד לציטוט של ישו מהברית החדשה (ראו לוקאס, י"ח, 16 והמקבילות) ולכן מתחייב תרגום זה. כמו כן, מהמשמעות "ייסר" במקום "הניח" נובע שהאל הכריח את המדענים לעשות את הרע, ולא הניח להם את הבחירה בין הרע לטוב, מעשה בלתי אפשרי מבחינה תאולוגית.

26.10.2011

אנדר - הסאגה נמשכת

הסאגה האינסופית של הסרט על פי "המשחק של אנדר" נמשכת, ואולי מתקרבת לסופה. יש לסרט תאריך הפצה (2 באוגוסט . 2013). הבמאי שלו הוא גאווין ווד שביים את "וולברין". לא מבטיח.
דרך TOR.

15.10.2011

ניאלה הקדֵשה


"בז  וניאלה" של מרגרט אטווד הוא טקסט מיתולוגי כמעט. זו תוכחה מודרנית, שכוללת כמה נושאים נפוצים במיתוסים – בריאה, השמדה, חטא ומין. לא פלא לכן שמבין שלוש הדמויות הראשיות בספר, שתי הדמויות שעל שמן הוא נקרא הן כמעט ארכיטיפים. זה נכון במיוחד לניאלה, שכמעט לא קיימת כדמות, אלא היא קרובה להיות ארכיטיפ טהור. ארכיטיפ אינו צריך להיות דמות מלאה או אפילו אדם, הוא התגלמות מוחשית של רעיון, מושג או אפילו רגש או צורת התנהגות. אחת העדויות הכי טובות לכך שניאלה היא ארכיטיפ ניכרת בעובדה שאין לה שם. היא ידועה רק בכינוי "ניאלה" (Oryx במקור האנגלי, סוג של אנטילופה), כינוי שלקוח מהמשחק "הכחדתון" שבו משחקים ג'ימי וגלן. גם מעבר לחסרון השם כמעט אין לניאלה מאפיינים אישיים, אלא רק בהקשר של תפקידה בסיפור. אבל זהו ארכיטיפ מורכב מאוד שבמידה מסוימת מגלם לא מעט מהטיפול של אטווד במין בספר הזה.
למעשה, יש שתי "ניאלה" בספר. מחד הדמות האמתית לכאורה, האישה המכונה ניאלה כפי שהיא מוצגת לנו ומציגה את עצמה שכמעט אינה קיימת כאישיות, ומאידך הדמות המלאה יותר שג'ימי מנסה לבנות סביבה. זה ניכר למשל בהבדל באינטראקציות של ג'ימי עם ניאלה בשתי תקופות שונות. הפעם הראשונה שבה ג'ימי וגלן נתקלים בניאלה (עוד לפני שהם הפכו לאיש השלג ובז) היא כאשר הם רואים אותה כילדה-זונה בסרט פורנו, וזה המידע היחיד שיש להם עליה. כאשר גי'מי פוגש אותה במציאות הוא נחוש להוציא ממנה את סיפור חייה ולגשר על הפערים שבין הילדה שראה לפני שנים לאישה שהוא הכיר מאוחר יותר. אך בעוד שג'ימי משוכנע שהילדה שראה בסרט היא ניאלה, היא מכחישה זאת. הניגוד הזה חוזר לאורך כל הספר, מכיוון שניאלה מעולם לא מאשרת את ההנחות שג'ימי בונה סביב שלד הסיפור שהיא מספרת לו.
בלב הניגוד הזה שוכן טיבה המיני של ניאלה. היא מעולם לא מודה שהיה אספקט מיני כלשהו בגלגולים שעברו עליה מאז ילדותה בכפר בארץ שזהותה לא ברורה לגמרי בדרום-מזרח אסיה ועד בגרותה בארצות-הברית של התאגידים, גם אם האספקט המיני הזה ברור לגמרי לקוראים ולג'ימי.
המתח הזה שוכן בעצם טבעו של הארכיטיפ שניאלה מגלמת. מחד היא תמימה לחלוטין בכל מה שקשור למין, ומאידך היא יצור שכולו מיניות. במובן זה היא חווה שלפני החטא והפיתוי ("הנפילה" כפי שהפרשה מכונה בנצרות), אחד הארכיטיפים הקדומים ביותר. גלגול נוסף של ארכיטיפ זה אפשר לראות בדמותה של מריה אם ישו, שלכאורה נכנסת להיריון בלי לקיים יחסי מין. ביטוי ממוסד של ארכיטיפ זה אפשר לראות בכל רחבי העולם בקדֵשות ובקדֵשים, זונות המקדש משני המינים, שהם אנשים שהמין הוא מרכז חייהם, אך לכאורה זהו מין "תמים" שנעדר הקשרים רחבים יותר והרבה פעמים בעייתיים יותר במבנה החיים החברתי – הוא נעדר את הקישור של מין לחטא בהקשרים דתיים, את המשמעויות החברתיות של הזכות לקיים יחסי מין וכל המשתמע ממנה בקשר בעלות ואדנות כלפי אנשים, ואפילו את ההקשרים הרומנטיים של המין וה"תסבוכות" שבאות עמם. בתרבות הפופולרית היום אפשר לראות גרסה מסוימת של ארכיטיפ זה בדמות הזונה בעלת לב הזהב (שהיא הרבה פעמים סטרילית להפליא) החל מדמותה של ג'וליה רוברטס ב"אישה יפה" וכלה באינארה של ג'וס ווידון.
אותו מתח נשמר לאורך כל עיצוב דמותה של ניאלה. מנקודת מבטה של ניאלה, היא אינה הילדה שעברה ניצול והתעללות מינית, שהוכרחה לעסוק בזנות והגיעה לארצות הברית כשפחת מין. יכול להיות שהיא מכחישה זהות זו מכיוון שחוויות אלה, שהן במידה רבה משתמעות כמשויכות לה ולא נאמר במפורש שהן עברו עליה, אכן לא קרו לה או מכיוון שהיא הדחיקה אותן והתכחשה להן. אך בכל מקרה לא ניכרות בניאלה הבוגרת ההשלכות הנפשיות והפיזיות של מאורעות אלה שהיינו מצפים למצוא בה, ולא דבקים בה מטעים של אשמה וחטא במונחים דתיים. עיצוב זה מאפשר לה להציג ילדות "נורמלית" מהבחינה הזו וחוויות העוני והניצול שבהן היא מודה הן "לא מזיקות": היא הייתה מוכרת פרחים; היא הייתה פיתיון במלכודת סחיטה לתיירים שמעולם לא פגעו בה; היא הייתה עוזרת בית. האמונה שלה בכך, משמעה שגם הקורא יכול להתיר מקום מסוים לאמונה בילדות זו. את האפשרות שזו אשליה ושהיא אכן נושאת צלקות נוראות ומשלמת מחיר נורא, הקורא מקבל מג'ימי.
גם עיצוב המיניות הבוגרת של ניאלה מתאים לארכיטיפ הקדשה. מבחינתה, היא היא עוברת ממיטתו של גלן/בז למיטתו של גי'מי ללא כל רגשי אשמה, לבטי מצפון, התייחסות למוסכמות חברתיות או התקשרויות רומנטיות. וזאת בהנחה שהקשר שלה עם בז הוא אכן מיני, דבר שנרמז אך אינני בטוח שנאמר במפורש. כארכיטיפ, היא יכולה לעשות את זה, כאישה אמתית זה היה הרבה יותר בעייתי. כמו בנושא ילדותה, גם כאן המשמעויות החברתיות ה"סטנדרטיות" של התקשרות מינית כזו (אהבה, קנאה כו') מוצגות דרך ג'ימי, ודרכו הן משפיעות על העלילה. בכך ניאלה היא גם התגשמות אידאל המיניות של בז. אידאלית, בז היה רוצה לבטל את היצר המיני. מכיוון שהוא אינו מסוגל לעשות את זה, הוא שואף לבטל את ההשפעות וההקשרים החברתיים של המין. הוא מנסה את זה בטיפול החדש שהוא מפתח עבור האנושות, וכאשר הוא יוצר את הגזע החדש ("הבזאים" או "ילדי בז"), הוא מעניק להם דפוסים מיניים שאולים מעולם בעלי החיים, שאמורים לא להיות להם הקשרים חברתיים או מוסריים. גם ביצירת הבזאים אפשר לראות את ניאלה משקפת את הארכיטיפ של חווה כאשר היא אחראית לחינוכם כל עוד הם נמצאים בתוך מתחם הפרויקט, "גד-עדן".
אטווד הצליחה ליצור בניאלה "לא דמות" מורכבת להפליא. ניאלה היא ארכיטיפ מרתק, שמגלמת באישיותה ובביוגרפיה שלה את המתח העיקרי שנוגע למין שבו אטווד מטפלת בספר זה.

13.10.2011

סיפור מהשנתון באתר האגודה

סיפורה של יעל פורמן, "תחתית", שנכלל ב"היֹה יהיה" של השנה, התפרסם באתר האגודה. לכו לקרוא.
איור הכריכה - של אביב אור הנהדרת.

10.10.2011

8.10.2011

ביקורת - באתר האגודה

שני הסנטים של השבוע הם בביקורת על "כפור" של שמעון אדף שכתבתי לאתר האגודה. ספר מדע בדיוני מעולה ויוצא דופן.

בחודש ומשהו האחרון אני לא כל כך מצליח לעמוד בלו"ז הקבוע שלי - פוסט לשבוע - בגלל הלחץ בעבודה על השנתון ועל ההרצאה שלי לאייקון (וקצת עבודה על "מאורות" שהחלה). אני מקווה לשוב ל"שירות סדיר" לאחר אייקון.