18.7.2017

וונדר וומן והבעיה התחקירית



יש סצנה, אי-שם לקראת הסוף של "וונדר וומן", שבה גל גדות נמצאת בבסיס גרמני, ומניפה מעל ראשה טנק. עד כמה שאני הצלחתי לראות, הוא נראה כמו טנק בריטי. אני מניח שלכותבים ולמעצבים של הסרט פתרונים לשאלה למה דווקא טנק בריטי, אבל אני מוכן לנחש. הטנקים הבריטיים מתקופת מלחמת העולם הראשונה היו גדולים יותר מהטנקים הגרמניים (ולכן מרשימים יותר) ובנוסף לכך הם אלה המוכרים יותר בציבור ומזוהים כ"טנקים".

הסצנה הזו חידדה לי את אחד ההבדלים בין "וונדר וומן" לבין "קפטן אמריקה" הראשון, שהוא במידה ידועה אחיו החורג של הסרט הזה ושביניהם השוויתי בראשי במהלך כל הצפייה. שני הסרטים מתרחשים במהלך מלחמת עולם, בשניהם הגרמנים הם הרעים, בשניהם יש תכנית לפיתוח כלי נשק חדשים והרסניים ושניהם משלבים גורמים ספקולטיביים בעולם האמתי. (עוד נקודת דמיון מתחת לתמונה כי היא ספוילר.*) המשוכה האחרונה הזו היא שהכשילה את כותבי "וונדר וומן" בעוד שכותבי "קפטן אמריקה" דילגו מעליה בהצלחה.

תכנית הנשק הספקולטיבית של "קפטן אמריקה" היא חלק ממרכיב ספקולטיבי הרבה יותר גדול בסרט. "הגולגולת האדומה" והמערך שלו הם ממלכה בפני עצמה בתוך המנגנון הנאצי הגרמני. מעבר למקור הכוח החדש יש להם בסיסים משלהם, מעבדות משלהם, מדים משלהם וחשוב מכול נשק משלהם. לכן אנו מבחינים פחות בטעויות בנשק, מדים וכו'. האלמנטים הספקולטיביים הרבה יותר נרחבים ושונים ולכן מעלימים שגיאות כאלה. וכאשר אנחנו כן רואים אותן, אנו נוטים לפטור אותן כחלק מן העולם הזר הזה.

ב"וונדר וומן" לעומת זה תכנית פיתוח הגז החדש היא חלק ממאמץ המלחמה הכללי. לכן, למשל, דחפו לשם את גנרל אריך לודנדורף שאמור לבסס את האמינות של העולם הזה. (בלי להיכנס כרגע לתפקיד של לודנדורף בתקופה שבה מתרחש הסרט, למה לעזאזל לא יכלו לאפר את השחקן כדי שידמה קצת יותר לאדם שאת דמותו הוא אמור לשחק?! לפחות תנו לו שפם מפואר.) מה שאומר שהתחקיר שלהם צריך היה להיות הרבה יותר טוב והרבה יותר מוקפד כדי לא להיכשל בשגיאות כמו הטנק הלא נכון.

וזה נכון גם באופן כללי – ככל שהמרכיב הספקולטיבי המשולב בעולם היום-יום גדול יותר, כך קל יותר להחביא בו בעיות תחקיר. ותמיד יהיו בעיות תחקיר, כי תמיד תמצאו מישהו כמוני שהטנק ייראה לו לא נכון.**
* עוד משהו – אזהרת ספוילרים. תסריטאים יקרים של "וונדר וומן", אם אתם קוראים לגיבור האמריקאי החייל שלכם "סטיב" ונותנים לו כמעשה הירואי אחרון להקריב את עצמו במטוס מלא נשק סופר-מסוכן, אל תתפלאו אם בראש אני אקרא לו סטיב רוג'רס.
** למעשה היו כמה טנקים בריטיים מטיפוס VI שהגרמנים לכדו ועשו בהם שימוש במלחמת העולם הראשונה, אבל יש לנו תיעוד לא רע לגבי מתי ואיפה נעשה בהם שימוש.

9.7.2017

שוטים קדושים וציניקנים - פערי רגש בסיפורים של טיפטרי



אחד הדברים שהופכים את אליס שלדון, בכתיבתה כג'יימס טיפטרי, לסופרת כה טובה וכה מיוחדת הוא הצירוף המיוחד של הפרוטגוניסט והמספר ברבים מן הסיפורים שלה. אפשר להבחין בהם בשתי נימות שונות, שמשלימות זו את זו בתיאור העולם, אבל בעת ובעונה אחת יוצרות פער רגשי שמטלטל את הקורא.

הדמויות הראשיות של טיפטרי הן הרבה פעמים חסידים שוטים, שלא לומר קדושים שוטים. הן אחוזות אובססיה שמטביעה תחתיה את הצדדים הקשים והמכוערים של העולם שאליהן אותה אובססיה מוליכה אותן. את אחת הדוגמאות הטובות לזה אפשר לראות בסיפור And I Awoke and Found Me Here on the Cold Hill's Side. הגיבור של הסיפור מודע היטב לכאב ולסכנה שאליה מוליכה אותו האקסופיליה (משיכה מינית לחייזרים) שלו, הוא אפילו מזהיר את העיתונאי מפניה. אבל כאשר אנחנו קוראים את התיאורים שלו מה שניכר יותר מכול הוא הקסם, המשיכה, שאין לעמוד בפניה. אנחנו מאמינים להצהרה שלו שהדחף הבסיסי של האנושות הוא לזיין את החדש והלא מוכר ולהזדיין אתו, שזהו ציווי גנטי שנועד להבטיח מגוון גנטי. או לפחות, אנחנו מאמינים לאמונה שלו בכך.

מול הנימה הזו עומדת הציניות שמאפיינת פעמים רבות את קולם של המספרים של טיפטרי. אפשר לראות את זה בעמודים הראשונים של הסיפור The Girl Who Was Plugged In. הסיפור מתחיל בתיאור של הנערה המעוותת המשקיפה כאחוזת קסם (יחד עם שאר הקהל) על "האלילים הצעירים" המושלמים. קצת אחר כך היא מתמוטטת ומובאת לבית החולים. לאחר זמן מה היא מתאוששת מספיק כדי שתוכל, אומר המספר של טיפטרי, "למלא את השאלון שבלעדיו אי-אפשר למות, אפילו בעתיד".

אפשר לראות את שני הפנים האלה באופן בולט גם בספר היחיד של טיפטרי, "על חומות העולם". שם הפער ניכר בעיקר בניגוד שבין דמות נקודת המבט, דוקטור דניאל דאן, לבין הנבדקים בניסוי שהוא אחראי לבריאותם. דוגמה טובה היא הנבדקת שהוא מכנה "עקרת הבית". דאן הוא המשקיף מן הצד, הרופא שאינו חלק מן הניסוי אבל נוכח בכל חלק בו, ומנקודת מבטו אנו רואים את חוסר התוחלת (בתחילה) של הניסוי ואז את הסכנה שבו. היא, לעומתו, חסרת כל השכלה מדעית ואין לה הבנה אמתית של הניסוי שבו היא משתתפת (ניסיון להוכיח את קיומה של טלפתיה, לצרכים צבאיים) אבל היא מאמינה בו ונלהבת לו. ואחרי יצירת הקשר עם החייזרים היא זו שמקבלת ברצון את התוצאות הלא צפויות של הניסוי ומסתגלת לעולם החדש בקלות ובשמחה.

אני חושב ששני הקולות האלה מבטאים שני פנים של האישיות של אליס שלדון עצמה. הדמויות הראשיות של טיפטרי פעמים רבות לא מוצאות את מקומן בעולם. יש להן הכי פחות להפסיד והכי הרבה להרוויח. השאיפה למצוא מקום שיתאים להן גוברת על כל השיקולים האחרים. זה מבטא את החלק באישיותה של שלדון שגרם לה לומר פעם שהיא חיה בתוך גופה כמו בתוך נוכחות חייזרית. החלק האחר הוא הפן האנליטי באישיותה של שלדון, שגרם לה כבר מגיל צעיר לנתח את העולם שסביבה, וככל שהתבגרה הפך מיואש לנוכח חוסר הסיכוי לנסות לתקן את הפגמים שהיא ראתה בעולם הזה. הצירוף של שני הפנים האלה ביצירות של טיפטרי הופך אותן, עבורי לפחות, מחד מרתקות ומאידך מותירות חותם רגשי רב-עוצמה וייחודי.

24.6.2017

הוגו 2017 – הנובלות המועמדות



זו סקירה מאוד חלקית, אבל מבין הקטגוריות הקצרות השנה זו הקטגוריה החלשה ביותר. לא הייתה אף נובלה מאלה שקראתי שהתלהבתי ממנה, ובקושי הצלחתי ליהנות מהן.

The Ballad of Black Tom by Victor LaValle (Tor.com Publishing)
לאוול מספר סיפור בעולם המיתוס של לאבקראפט, הממוקם בניו-יורק של שנות העשרים או השלושים של המאה הקודמת. הסיפור לא רע, הוא מעניין וקריא אבל לא סיפור גדול לטעמי.
אבל מה שעניין אותי בעיקר הוא העובדה שיש פה מעין reclaiming של העולם של לאבקראפט. הגזענות של לאבקראפט ידועה מזמן, והיא אחת הסיבות לכך שהפסלון של פרס הפנטסיה העולמי, שהיה בדמותו של לאבקראפט, שונה לאחרונה. (לפני שאבירי "PC הרס את הז'אנר יקפצו – היו סיבות נוספות, ושווה להזכיר שאחד מחבריו הטובים של לאבקראפט סירב בזמנו לקבל את הפסלון בטענה שהוא נראה כמו קריקטורה.) הגיבור של הסיפור הוא שחור ולבני מיעוטים יש בו תפקיד חשוב, ששונה מהיחס הרגיל של לאבקראפט אליהם. בעיניי הסיפור מעניין כי הוא מעיד העניין המתמשך שיש בעולם המיתוס של לאבקראפט, שמונים שנה אחרי מותו וכמאה שנים אחרי שהוא יצר אותו.

The Dream-Quest of Vellitt Boe by Kij Johnson (Tor.com Publishing)
לא קראתי את הנובלה הזו. לא אהבתי שום דבר של ג'ונסון שקראתי, ואפילו לא נהניתי מסיפור שלה גם בלי לאהוב אותו. לפני חמש שנים אמרתי שאין לי כוונה לקרוא עוד דברים שלה, ואני עומד מאחורי אמירה זו.

Every Heart a Doorway by Seanan McGuire (Tor.com Publishing)
זו נובלה שלא מצליחה להחליט מה היא רוצה להיות, ולא מצליחה להיות שום דבר. יש שם קונספט מעניין של דלתות שנפתחות לעולמות פנטסיה בפני נערות (בעיקר) שצריכות אותם כמפלט מן העולם הזה. בדרך כלל הצורך הזה נובע (עד כמה שאנחנו לומדים) בגלל בעיות של מיניות וזהות מינית שבגללן קשה לאתן נערות בעולם שלנו. הסיפור מתרחש בפנימייה שבה לומדות נערות שמסיבות אלה ואחרות נאלצו לחזור לעולם שלנו, שלא מקבל אותן.
אבל מגווייר לא באמת עוסקת באף אחד מן הנושאים האלה אלא רק מזכירה אותם מפעם לפעם ולא מראה לנו התמודדות אמתית של הנערות עם העולם. ואז הכול מתבלגן כי היא מחליטה לדחוף פנימה משום מקום תעלומת רצח עם מניעים לא משכנעים (בין השאר כי הדמות של הרוצחת שולית מאוד) ופתרון לא משכנע.
הנובלה הזו צריכה לוותר על אחת מהתמות שלה ולהתרכז באחרת בצורה טובה, או להפוך לספר. מגווייר כותבת מיומנת כך שהיא קריאה, אבל היא נראית כמשהו לא ערוך.

Penric and the Shaman by Lois McMaster Bujold (Spectrum Literary Agency)
בחמישה-עשר האחוזים הראשונים של הנובלה הזו שלושה אנשים יושבים בחדר, ומספרים זה לזה מה היה קודם. אין לי מושג מה קורה אחר כך כי לא טרחתי להמשיך. זו כתיבה גרועה והיא לא הצליחה להציג את העלילה או הדמויות שבדרך שגרמו לי לרצות להמשיך לקרוא.
הנובלה היא חלק מסדרת פנטסיה שבוז'ולד כותבת כרגע.

A Taste of Honey by Kai Ashante Wilson (Tor.com Publishing)
מאחורי כל זה מסתתר סיפור טוב. באמת. הוא עוסק במיניות ומשפחה ונאמנות ואהבה ואבהות ועוד כל מיני דברים חשובים ומעניינים. ויש גם עולם מעניין שמשלב קסם ומדע. אבל ממש לא אהבתי את הסגנון של הסיפור הזה. שכבות על שכבות של תיאורים מיותרים שמסתירים את הסיפור הטוב שמתחבא מאחוריהן, ואני לא אוהב תיאורים. בשלב מסוים פשוט התחלתי לדלג על החלק המרכזי של פסקאות תיאורים וחיפשתי את הדיאלוגים כדי למצוא את המשך הסיפור.
אני מניח שהבחירה של וילסון היא מודעת ומכוונת, אבל זה פשוט לא סגנון שאני אוהב.

This Census-Taker by China Miéville (Del Rey / Picador)
עוד נובלה שלא קראתי, ולא בגלל שמי שהכניסו אותה לרשימה הם הכלבלבים. (קחו שנייה לחשוב על העובדה שווקס דיי והחבר'ה שלו הכניסו לרשימה טרוצקיסט מוצהר. עכשיו נמשיך.) השארתי אותה לסוף כי אני לא מחבב את מייוויל. קראתי כמה דברים שלו, ואף אחר מהם לא הצליח לתפוס אותי. אני רואה את הברק, אני רואה את החדשנות, אבל לא מצליח להתלהב מהם. ופשוט נגמר לי הזמן. את השבועיים שנותרו עד תאריך ההצבעה להוגו אני צריך להקדיש לעבודה על "היֹה יהיה", ואני מעדיף לקרוא דברים אחרים שמחכים לי ואני מחכה להם.

באמת שאין לי מושג למי אצביע. כנראה לאוול יקבל את קולי למקום הראשון ואחריו וילסון או מגווייר במקום השני.

20.5.2017

הוגו 2017 – הנובלטות המועמדות



באופן כללי, הנובלטות טובות יותר מן הסיפורים הקצרים השנה. גם כאן כל היצירות פרט למועמדת שהכניסו הכלבלבים החולים נכתבו בידי נשים. אפשר לראות בהן משהו מעניין לגבי הפנטסיה בשנים האחרונות שאדון בו בסוף הרשומה הזו. אני משתדל לא לכלול יותר מדי ספוילרים כאשר אני דן בסיפורים, אבל אני מזהיר כאן שבדיון בסוף אכלול ספוילרים. לטעמי הם כלליים לא גורעים דבר מן הסיפורים, אבל ראו הוזהרתם.

Alien Stripper Boned From Behind By The T-Rex by Stix Hiscock (self-published)
אני מניח שאפשר להבין מהכותרת במה מדובר. זה מועמד שהוכנס על ידי הכלבלבים החולים, שחיפשו כותב פורנו דינוזאורים אחר אחרי מה שצ'אק טינגל עשה להם בשנה שעברה.

The Art of Space Travel by Nina Allan (Tor.com, July 2016)
הסיפור הזה של אלן הוא טוב, אבל אפשר לטעון שהוא לא בדיוק מדע בדיוני. הגיבורה, בת לאם יחידנית שמצבה המנטלי מתדרדר, היא אחראית משק הבית במלון גדול ליד שדה התעופה הית'רו. שני אנשי צוות של המשימה המאוישת השנייה למאדים (הראשונה נכשלה בהמראה) עומדים להתגורר במלון מה שמעורר מרבצם זיכרונות שלה.
זהו סיפור שבמרכזו עומדת מערכת היחסים של הגיבורה עם אמהּ, שעבדה על משימת מאדים הראשונה. אלן עוסקת בניסיון של הגיבורה להתמודד עם המצב של האם, בניסיונות שלה לאורך כל חייה להגדיר את מקומה בעולם ובעיסוק שלה בחלל שהוא אביה הנעדר. הסיפור כתוב היטב, הוא מעניין וקולח ורגיש, אבל האלמנט הספקולטיבי בו הוא כמעט זניח.

The Jewel and Her Lapidary by Fran Wilde (Tor.com Publishing, May 2016)
לטעמי הסיפור החלש ביותר מבין המועמדים. בעמק האבנים הטובות (Jeweled Valley) יש אבנים יקרות שיכולות להשפיע על בני אדם. יש אנשים מסוימים שיכולים לשמוע אותן ולדבר אליהן כך שישפיעו על אחרים, אבל יש לרסן את הכוח הזה אחרת הוא יגרום להם לשיגעון. כך נוצרה ברית בין אותם Lapidaries (לוטשי אבנים או תכשיטנים) לשליטי העמק, שנקראים Jewels. לכל אחד מבני המלוכה יש לוטש או לוטשת שמלווים אותו מילדותו, קשורים אליו בשבועות שמאפשרות ללוטשים לשלוט בכוח האבנים ולבני המלוכה להפעיל את הכוח הזה על שוכני העמק ואויביו. הסיפור נפתח אחרי ארבע מאות שנות שלום בבגידה ופלישה שעלו בחיי כל השליטים וכל הלוטשים, פרט לנסיכה אחת וללוטשת שלה, שתיהן בשנות העשרה שלהן והן צריכות להתמודד עם הצבא הפולש.
הבעיה של הסיפור הוא שהוא פשוט לא כתוב היטב. למשל, אם לא די בכך שוויילד מתארת את המצוקה שבו הנערות מוצאות את עצמן, היא אומרת במפורש ארבע או חמש פעמים שגורל הממלכה כולה מוטל על כתפי שתי נערות צעירות, כאילו היא לא סומכת על הקוראים. נוסף לכך הדרך שבה הסיפור בנוי רומזת באופן ברור איך הן יבחרו כאשר יצטרכו להחליט החלטה הרת גורל, והדמות של מפקדת הכוח הפולש מתנהגת בטיפשות ללא כל סיבה פרט לקידום העלילה. די נהניתי מספר הביכורים של ויילד שקראתי בשנה שעברה, אבל הסיפור הזה ממש לא באותה רמה.

The Tomato Thief by Ursula Vernon (Apex Magazine, January 2016)
זה סיפור ממש חמוד. סבתא הארקן גרה בשולי העיירה הקטנה שלה אי-שם בשולי המדבר של דרום-מערב ארצות הברית, ובין השאר מגדלת בגינתה את העגבניות הטובות ביותר שאי-פעם מישהו אכל בכלל. כאשר גונבים לה את העגבניות, היא נחושה בדעתה לתפוס את הגנב. זה יוביל אותה להתמודד עם כוחות קסם לא קטנים, ויאלץ אותה לגייס את כל הכוחות שיש לה.
מבחינת מיקום וזמן, זה מערבון. הסיפור מתרחש בדרום-מערב ארצות הברית בשנים שלאחר בוא הרכבות, אבל זה ממש לא סיפור של מערבונים. ורנון לוקחת את המוטיבים המוכרים של הרכבות, אנשי הכספים מן המזרח, העיירות הקטנות של המערב, ועושה אתם משהו חדש ומרתק, בלי שום אקדוחנים. זהו סיפור שבו הפנטסיה שואבת מהסביבה המקומית, אבל גם ממקורות מרוחקים.

Touring with the Alien by Carolyn Ives Gilman (Clarkesworld Magazine, April 2016)
אמרתי בעבר שאני מינימליסט ושעבורי סיפור יכול להיות שני אנשים מדברים בחדר, אם זה מה שהוא צריך. "סיבוב עם החייזר" הוא כמעט סיפור כזה. יום אחד, משום מקום, הופיעו ספינות חלל חייזריות במקומות שונים בכדור הארץ, כיפות בלתי חדירות שפשוט ישבו במקום שבו צצו ולא עשו כלום. חצי שנה אחר כך, כשלכולם די נמאס לדווח על הכלום שלא קורה, יצאו מהן בני אדם (אחד מכל ספינה) שטענו שנחטפו כילידים והם משמשים מתורגמנים עבור החייזרים. אייברי היא נהגת בחברה המתמחה בשירותי תובלה מיוחדים, והיא נשכרת להסיע באוטובוס מיוחד את אחד מן המתורגמנים האלה, ליונל, מוושינגטון הבירה לסנט לואיס.
זהו סיפור מסע וסיפור של מערכת היחסים ההולכת ומתפתחת בין ליונל ואייברי. הוא עוסק בזהות, אישיות והכרה, בזיכרון ובשכחה, בבדידות ובחברה. זה סיפור מינורי במובן שאין בו פירוטכניקה אבל זהו סיפור מעמיק והוא מצדיק קריאה נוספת. הכתיבה של גילאם נהדרת לטעמי ואני ככל נראה אתלבט בינו לבין הסיפור של וונג איזה מהם יהיה ראשון ואיזה שני.

You’ll Surely Drown Here If You Stay by Alyssa Wong (Uncanny Magazine, May 2016)
שוב אנחנו במערב הפרוע, ושוב עם סיפור לא מערבוני בעליל. קצת יותר קשה למקם את הסיפור של וונג בזמן מאת זה של ורנון (הרמז הגדול בסיפור של ורנון הוא הגעת הרכבות) אבל הוא מכיל מרכיבים מורכים מן המערבונים – עיירת הספר המדברית הקטנה, תעשיית המכרות והמסבאה/בית בושת. הגיבור שלו הוא נער העובד באותה מסבאה בעיקר בניקיון ובמטבח, אם כי וונג רומזת מאוד במפורש שהוא מעורב גם בתעשיית המין של המקום. אבל הנער הזה ניחן בכוחות שאותם ירש מהוריו ואותם יש אנשים שמבקשים לנצל. זה יאלץ אותו להתמודד עם מערכות היחסים שלו עם האנשים שסובבים אותו, ולהגדיר את מקומו בעולם היום-יומי והפנטסטי כאחד.
כבר אמרתי יותר מפעם אחת שאני אוהב את הכתיבה של וונג. זה גם מכיוון שהיא כותבת דמויות מצוינות ומערכות יחסים טובות, וגם מכיוון שמערכות הקסם שלה חדשות ומעניינות. את שני אלה אפשר לראות בסיפור המצוין הזה, שכפי שכתבתי לעיל הוא אחד משני המועמדים שלי לזכייה.

כמה מילים על פנטסיה חדשה ופנטסיה עכשווית
[הדברים להלן כוללים ספוילרים כלליים לסיפורים של ורנון ושל וונג]
הפנטסיה החדשה, שצמחה במאה העשרים, נשענת הרבה על מסורות אירופיות – אגדות, מעשיות עם ומרכיבים אחרים שצמחו בימי הביניים ובראשית העת החדשה וקיבלו את הצורה הספרותית שלהם במאות ה-18 וה-19. המסורות האלה, והדרך שבה עוצבו בספרות עד צמיחת הפנטסיה החדשה, כוללות הרבה מבנים ומוסכמות של מעמד חברתי ומגדר (וגם של גזע) שמצאו את דרכם אל תוך הפנטסיה החדשה, בעיקר בפנטסיה הנוחסתית. (ג'ון גרנט, במאמרו "להתיר את גוליבר", מדבר על כך שהפנטסיה הנוסחתית הפכה כמעט רקורסיבית, בכך שיצירות שואבות בעיקר מיצירות קודמות בתת-הז'אנר הזה ומתייחסות רק אליו.)
המאפיין הזה פגע, בעקיפין, בפנטסיה העכשווית. יש קורפוס לא קטן של יצירות בפנטסיה העכשווית (נגיד, עשרים וחמש השנים האחרונות) שמנסה לעשות reclaiming לפנטסיה הנוסחתית. מדובר בסופרות וסופרים שגדלו תוך קריאת הז'אנר הזה ואוהבים אותו, אבל קשה להם עם אותן גישות ולכן הם מנסים לכתוב פנטסיה נוסחתית חדשה. הבעיה היא שיש התרכזות גדולה מדי בשבירת אותן תבניות, מה שהופך את הפנטסיה העכשווית הזו לצפויה ומשעממת פעמים רבות.
המקומות שבהם אנחנו יכולים למצוא את הדברים המעניינים באמת בפנטסיה העכשווית הם אלה שבהם הסופרים נוטשים לחלוטין את מסורת הפנטסיה האירופית של מאה השנים האחרונות. אנחנו רואים את זה בכתיבה פנטסטית שמתבססת על מסורות מאפריקה ומכל רחבי אסיה בשנים האחרונות, אבל יש גם תחייה ושכלול מסוים של תת-ז'אנר ותיק יותר, מה שמכונה Weird West.
הכנסת אלמנטים פנטסטיים למערב הפרוע, או הכנסת תמות של מערב הפרוע לפנטסיה, היא לא חדשה. "האקדוחן" מתוך "המגדל האפל" של קינג הוא אולי הדוגמה הבולטת ביותר, אבל אפשר למצוא דוגמאות לא מעטות אחרות. בין היצרות העדכניות יותר אפשר לציין Six Gun Snow White של קת'רין מ' ואלנטה שהיה מועמד להוגו בשנת 2014, אשר לוקח את סיפור שלגייה לתקופה ולאזור זה, והכרך הראשון שלPretty Deadly, הקומיקס המבריק של קלי סו דקוניק (כתיבה) ואמה ריוס (ציור) מתרחש בעיירות הקטנות ובמדבר האופייניים למערבונים וכולל נשים וגברים נושאי אקדחים.
בין הנובלטות המועמדות השנה יש שתי יצירות שאפשר לשייך אותן לתת-הז'אנר הזה, אבל יש להן דבר-מה אחר משותף, מעניין ועמוק יותר. שתיהן כוללות מערכות קסם או כוחות קסם שמתבססות על הרקע המערבוני, ולא רק מחדירות קסם לסביבה הקיימת. כך למשל בסיפורה של ורנון אנחנו נתקלים ב"אלי הרכבת" – כלי התחבורה הזה, שכל כך אופייני למערב הפרוע, הופך להיות כוח מיתי בפני עצמו ונוצר מנגנון אמוני סביבו. וזה בנוסף לאלמנטים שאפשר לזהות אותם כלקוחים מתוך המסורות של ילידי אמריקה. אצל וונג אפשר למצוא את המדבר עצמו ככוח מיתי – האנשה (ויותר מכך) של הסביבה המדברית עצמה שמקבלת מעמד של כוח קסום שיש לו אינטראקציה עם בני האדם ועם כוחות אחרים.
הפנטסיה העכשווית הזו, הפרשנות החדשה של Weird West שנראית מעמיקה ושונה יותר, היא מאוד מעניינת.