28.3.2017

משחקים שלא שוחקו - 3



משחקי מחשב
הקשר בין משחקי מחשב ומדע בדיוני ותיק ואמיץ – מחד משחקים רבים השתמשו בעלילות מדע בדיוני ומאידך יצירות מדע בדיוני כללו משחקי מחשב בצורה כזו או אחרת. קווסטים, שהם בעיקרון משחקים שבהם צריך לחקור את העולם הממוחשב ולמלא בו משימות, הם אופייניים במיוחד לכך. אני אדון בשתי יצירות שבהן קווסט ממלא תפקיד חשוב בעלילה.
כמו "השחקן" של באנקס גם "שחקן מספר אחת" של ארנסט קליין הוא ספר שנסוב כולו סביב משחק – העלילה והדמויות תלויים בו לחלוטין ואין להם קיום בלעדיו. כמעט כל הסיפור של "שחקן מספר אחת" מתרחש בתוך עולם וירטואלי ("אואזיס") שנוצר על ידי גאון מתבודד. לאחר מותו של אותו גאון נודע שהוא השאיר את כל הונו העצום למי שיוכל לפצח את הקווסט שהוא בנה בתוך אואזיס – לפתור את החידות שיובילו למקומו של האוצר. העלילה עוקבת אחר וייד, תלמיד תיכון, שמנסה לפצח את החידות.
וייד הוא יצור של אואזיס – קליין בנה את הדמות כך שכל  חייה עד לפתיחת הספר מתנהלים בתוך אואזיס והם למעשה הכנה לפיצוח הקווסט. יתר על כן, כמעט כל המגעים של וייד עם אנשים אחרים הם בתוך אואזיס וקשורים למשחק. כאשר קליין דואג לחסל את קרוביו של וייד באחד הפרקים הראשונים הוא למעשה מבטל את הצורך האחרון של וייד לקיים מגע כלשהו עם העולם החיצוני. הפעם היחידה שבה וייד מתנתק מאואזיס במהלך הספר היא כדי לנצח במשחק, לעשות משהו שאי-אפשר היה לעשות בתוך העולם הווירטואלי.
זה מודגש כאשר וייד נפגש במציאות עם H, החבר הכי טוב שלו בעולם הווירטואלי. כאשר הם נפגשים פנים אל פנים וייד מגלה שהזהות המקוונת של H שונה לחלוטין מהזהות שלו בעולם האמתי, ובכל זאת וייד מחליט שהוא ימשיך להתייחס אל H בזהות הווירטואלית שלו. לגבי וייד, הזהות הווירטואלית היא הדרך היחידה שבה הוא מסוגל להתייחס אליו, זו למעשה הדרך היחידה שבה הוא מסוגל לתקשר עם אנשים אחרים.
וזו הבעיה של הספר, שאין בו שום דבר מחוץ למשחק. העולם החיצוני כמעט לא קיים מה שמעניק לקווסט הזה תחושה שהוא תלוש ולא משכנע. וכך, למרות שהוא עומד בתנאים שהצבתי ונחוץ ליצירה, המשחק המומצא של "שחקן מספר אחת" מאכזב מבחינה ספרותית.

 דוגמה שונה לתפקיד של קווסט אפשר לראות בספר "המשחק של אנדר" של אורסון סקוט קארד. כל מי שמכיר את "המשחק של אנדר" יודע שיש בו משחקים רבים, אבל אני אנסה לטעון כאן שהקווסט שאותו קארד מכנה "משחק התודעה" הוא החשוב ביותר בין משחקים אלה. משחק התודעה הוא קווסט חופשי, שבו התלמידים בבית הספר ללחימה מסתובבים בעולם וירטואלי ופותרים חידות. שאר המשחקים מעצבים את יכולתו של אנדר, את כישוריו כלוחם, אבל המשחק הזה מעצב את האישיות שלו. אפשר לראות את החשיבות של משחק התודעה כאשר בוחנים באילו נקודות בסיפור אנדר משחק בו, ומה הוא עושה במשחק זה.
אם להכליל, אנדר משחק במשחק זה בנקודות משבר בהתפתחותו, בנקודות שבהן הוא תקוע, ומה שהוא עושה במשחק הוא לפתור בעיות שאינן ניתנות לפתרון. כך למשל כאשר הוא מוצא את עצמו מנודה בקבוצת השיגור שלו, הוא מוצא מפלט במשחק ומגיע לשלב "משקה הענק" שבו כל פעולה שלו מובילה למות הדמות שלו במשחק. מה שאנדר עושה הוא להתעלם מהכללים ומהציפיות של המשחק ולעשות מעשה "לא חוקי" (הריגת הענק). דפוס זה חוזר שוב ושוב לאורך הספר – אנדר מוצא את עצמו תקוע בעולם האמתי, מחפש מפלט בעולם המשחק, ושם פותר בעיות שלכאורה אי-אפשר לפתור אותן. הגישה שהוא רוכש במשחק לפתרון בעיות היא זו שמכשירה אותו לפתור בעיות בעולם האמתי, היא זו שמעצבת את האופי שלו ומביאה אותו למצב שבו הוא יכול לפקד על הצבא ולנצח.
אנדר המפקד לא היה מתקיים ללא המשחק, ובגלל מאפייני הכתיבה של קארד ללא אנדר המפקד העלילה של הספר לא יכולה להתקיים. המקום שבו קארד מצליח וקליין נכשל הוא בקשר בין המשחק למציאות. המשחק של קארד חיוני בלי להיות חזות הכול ומשפיע על העולם שמחוץ למשחק, ולכן משכנע ומציאותי הרבה יותר.

מְשַחקים באנשים
המשחקים שדנתי בהם עד עכשיו הם משחקים שבהם אנשים הם השחקנים. הקטגוריה הבאה שאני רוצה לדון בה היא משחקים שבהם אנשים אינם רק שחקים, אלא גם כלי המשחק. אני אדון בשתי יצירות בקטגוריה זו – הסיפור "איית את שמי באות ס'" של אייזק אסימוב והספר "המהלכים בקצוות" של דיאנה וין-ג'ונס – שמייצגים שתי צורות של משחקים כאלה.
"איית את שמי באות ס'" הוא סיפורו של פיזיקאי אמריקאי בימי המלחמה הקרה. הוא לא מרוצה בעבודתו ולבסוף נענה להפצרות של אשתו והולך לנומרולוג שלטענתה יוכל לעזור לו. הנומרולוג ממליץ לו לשנות אות אחת בשמו, ואכן זה מוביל לכך שהוא מוצא עבודה טובה יותר. תוצאת לוואי של שינוי האות האחת בשם היא מניעתה של מלחמה גרעינית. למעשה, זה סוף העלילה של הסיפור, אבל אחרי נקודה זו יש כמה פסקאות שבהן מתגלה לנו משחק – הכול היה הימור בין חייזרים. אחד מהחייזרים הציב אתגר לחברו – ליזום שינוי קטנטן (שינוי אות בשם) שיגרום לשינוי עצום (מניעת מלחמה גרעינית).
לקורא אין באמת צורך בפסקאות אחרונות אלה, הסיפור כבר הסתיים, והמידע בהן לא משתלב בצורה אורגנית בסיפור שסופר לפני כן. המשחק המתואר בסיומת זו של הסיפור הוא קטן, בני האדם המושפעים ממנו לא יודעים שהוא מתנהל, וגם הקוראים לא יודעים עליו בעוד הסיפור של הפיזיקאי נפרש בפניהם. לא ממש יש צורך בו לסיפור.
גם בספר "המהלכים בקצוות" יש משחק שבו בני אדם הם כלים, אבל שם המשחק הוא עצום, מקיף עולמות שלמים, והקוראים והדמויות יודעים פחות או יותר מן הרגע הראשון שהוא נערך.
 "המהלכים בקצוות" הוא סיפורו של ג'יימי בן ה-12 שיום אחד, בתחילת הספר, נתקל בטירה של "אלופי המשחק האמתי הקדום" (כך כתוב על שער הטירה; גיימי מכנה אותם "ההם" לאורך כל הספר). כלומר, הספר מתחיל במודעות לכך שיש איזשהו משחק שמתנהל. הגילוי הזה גורם לכך שג'יימי מושלך מן העולם שלו לעולם מקביל, ונגזר עליו להיות מוקצה ולנדוד ב"קצוות" – הגבולות שבין העולמות – ולעבור ללא שליטה מעולם אחד לאחר. בבוא הזמן הוא ילמד ש"ההם" משחקים משחק אסטרטגיה ענק שמקיף עולמות שלמים, משחק שהוא היה חלק ממנו גם כשלא היה מודע לו. בלב העלילה עומד מהפך – ג'יימי הופך מכלי משחק שאינו מודע למשחק, לכלי משחק מודע. והמודעות הזו הולכת וגדלה ככל שהעלילה מתפתחת. עם הזמן הוא לומד עוד ועוד כללים של המשחק – כללים שחלים עליו כ"מוקצה", כללים שחלים על בני האדם הרגילים שלא מודעים למשחק, ואפילו כללים שחלים על "ההם". המודעות לכללים האלה מקנה לו גם שליטה כלשהי בגורלו.
למעשה הוא מגלה ששני משחקים מתנהלים במקביל. האחד הוא משחק האסטרטגיה בחייהם של תושבי עולמות רבים שבו משחקים "ההם". האחר הוא המשחק על השליטה במשחק הזה. המשמעות של גילוי המשחק השני היא שיש דרך להביס את "ההם" ולשים קץ לשליטתם בחיי אנשים, וזה מה שג'יימי יוצא לעשות. יש בספר שני משחקים מומצאים, ושניהם חיוניים לעיצוב העלילה ולעיצוב הדמויות. ללא המשחק הראשון והעובדה שג'יימי הפך מודע לו, הוא היה ממשיך בחייו הקודמים ולא היה הופך להיות ג'יימי של סוף הספר (וזה נכון לכל הדמויות בספר). ללא המשחק השני, חלקה האחרון של העלילה לא יכול היה להתקיים כלל. ללא המשחקים האלה, לספר אין קיום כלל. (בהערת שוליים אומר שלמשחקים, כללים ומדי משחק יש עוד תפקידים רבים בספר.)
 ***
משחקים יכולים לשמש לצרכים רבים ושונים ביצירות מדע בדיוני, אבל אם לחזור לראשית דבריי, יש תנאים מסוימים שבהם יש הצדקה דווקא למשחקים מומצאים שלא קיימים במציאות. משחקים חדשים, מומצאים, מוצדקים כאשר הם מעצבים דמויות או עולמות ומניעים עלילה בדרכים ייחודיות. כך למשל צריך את המשחק אזאד בעולם של באנקס כדי לעצב האימפריה שלו, וכדי לאפשר את התפוררותה על ידי ניצחון בו. צריך את המשחק של "ההם" ב"המהלכים בקצוות" בשביל ריבוי העולמות המקבילים של דיאנה וין-ג'ונס, וכדי לעצב את דמותו של ג'יימי. וְלֶט מוצדק בסיפור של ראס, מכיוון שיש לו יכולת מיוחדת להשפיע על העולם, אבל לא ב"טריטון" שבו הוא ממלא תפקידים שאותם יכלו למלא גם משחקים אחרים. משחקים מומצאים טובים באמת כאשר יש להם קשר לעולם שמחוץ למשחק. וין-ג'ונס ב"המהלכים בקצוות" וקליין ב"שחקן מספר אחת" מתארים משחקים חובקי כול, אבל המשחק של קליין אנמי כי אנחנו לא רואים את השפעה שלו על העולם האמתי; הסיפור של אסימוב עומד גם ללא תיאור המשחק כי הוא חיצוני לעלילה, אבל ללא כדורגל קוונטי המאורעות של "שומרי הגבול" לא היו יכולים להתקיים.

25.3.2017

משחקים שלא שוחקו - 2



משחקי אסטרטגיה
משחקי כדור, גם המורכבים שבהם, עדיין פשוטים יחסית. משחקי אסטרטגיה הם מורכבים יותר מעצם טבעם ומציעים לסופרים אפשרויות רבות יותר.
גיבור הספר "טריטון" של סמואל דלייני, בְּרוֹן, משחק במשחק אסטרטגיה בשם וְלֶט (Vlet). דלייני לא מתאר את המשחק באופן מסודר בשום מקום, ומה שאנחנו יודעים הוא רק מהתיאורים האקראיים של המשחקים המתנהלים מפעם לפעם בספר. עד כמה שאפשר ללמוד, מטרת המשחק היא להגיע לשליטה בשטח ובמשאבים של העולם במשחק, עיקרון די דומה למשחקי אסטרטגיה מוכרים לנו. המשחק המתואר הוא עשיר מאוד – השחקנים משתמשים בקוביות, בקלפים ובאמצעים אחרים כדי לקבוע את תוצאת המהלכים במשחק; לוח המשחק הולוגרפי או תלת-ממדי והדמויות והאירועים מונפשים ומלווים באפקטים ויזואליים וקוליים. זהו בעיקר משחק לשני שחקנים, אם כי יש רמזים לכך שאולי יכולים לשחק בו שחקנים מרובים. המשחק ממלא בספר שני תפקידים – האחד הוא חִברות (תפקיד שכבר ראינו ב"שומרי הגבול") והאחר הוא שיקוף של המאורעות הפוליטיים המתוארים בספר.
העלילה של "טריטון" מתרחשת בעת מלחמה בין העולמות והירחים המיושבים של מערכת השמש, שבתחילת הסיפור הירח טריטון, מקום מגוריו של הגיבור, הוא הגרם המיושב היחיד במערכת השמש שלא לוקח בה חלק. ככל שהסיפור מתקדם, גם טריטון נשאב לתוך המלחמה, ואחת הצורות שבה המעורבות הזו מתבטאת בחייהם של הגיבורים היא בכך שהמשחק השלֵו שלהם מופרע. בפעם הראשונה שהמלחמה משפיעה על טריטון ברון, הגיבור של הספר, באמצע משחק, ולוח המשחק רועד וכלים נופלים. יותר מאוחר, כאשר טריטון מופצץ ברצינות, אנחנו מוצאים תיאור של הלוח זרוק ושבור, של הכלים מפוזרים על הרצפה. ולבסוף לאחר שהמאורעות הפוליטיים נרגעים, לקראת סוף הספר, המשחק נזנח כליל. כך המאורעות משתקפים במשחק.
אבל התפקיד הזה של המשחק הוא משני. התפקיד העיקרי שלו הוא חברתי, כי המשחק הוא אחת הנקודות החשובות שבהן ברון פוגש אנשים אחרים בעולמו. לפני שאסביר את דבריי יש לומר ש"טריטון" הוא ספר שעוסק כל כולו בחיפוש זהות ובניסיון של אנשים לברר מה מקומם בעולם. זה נכון לכל הגיבורים בו, ונכון כפליים לברון, שחיפוש המקום והזהות שלו מוביל אותו בסופו של דבר לשינוי מין. אחד המקומות שבו אנחנו יכולים לראות את טיב הקשר של ברון עם חלק מן האנשים שסובבים אותו הוא במשחקי הוולט שלו מול אנשים אלה, וקשר זה נע על פני מנעד רחב למדי.
המשחקים של ברון עם לורנס, שהביע פעמים אחדות את רצונו במערכת יחסים עם ברון ונדחה בכל פעם, הם סוערים ודרמטיים. המחשקים שלו עם סם, ידיד אקראי ושכן לעתים, הם ידידותיים ושגרתיים למדי. וכאשר ברון נמצא בטיסה ארוכה בחללית ולט הוא פשוט דרך להעביר את הזמן עם אחד הנוסעים האחרים.
לקראת סוף הספר אנחנו רואים עוד ביטוי מעניין של תפקיד זה של המשחק. לאחר שברון משנה את מינו ולורנס עוזב את טיטן, לורנס כותב לברון מכתב שבו אפשר לראות עדות ברורה יותר של משמעות המשחק ביחסים ביניהם. לורנס כותב "זה כה נחמד בגילי ללמוד משחקים מורכבים ואלגנטיים יותר מאשר הוולט" (ע' 292), ההקשר שבו נאמרים הדברים האלה הוא חשוב – המשפט הזה במכתב מופיע לאחר שלורנס מתאר קשר רומנטי חדש שהוא מצא בביתו החדש.
אבל אם נבחן שוב את התפקיד של ולט בספר לאור הקריטריונים שהצבתי בהתחלה (עיצוב העלילה והדמויות בדרך ייחודית), נראה שלמעשה אין צורך במשחק המומצא הזה. שחמט או אפילו שש-בש היו יכולים למלא את אותו תפקיד. הסיבה שבכל זאת התעכבתי על הספר והמשחק היא שמקורו של הוולט הוא לא ב"טריטון". דלייני שאל את המשחק מסיפור של ג'ואנה ראס, ששמו A Game of Vlet, שנכתב כמה שנים לפני הספר, במחווה של הערכה וכבוד לה. בסיפור זה תפקידו הספרותי של המשחק שונה.
 (בתמונה מימין - ג'ואנה ראס)

ראס מתארת את המשחק פחות מאשר דלייני, וממה שהיא מתארת הוא נראה פשוט יותר. גם אצלה זהו משחק לשני שחקנים שהמשימה בו היא לשלוט בשטח ובמשאבים אבל בניגוד למשחק אצל דלייני הכלים שלו מתוארים כפשוטים למדי.
הסיפור מתחיל במתנקש שנעצר על ידי משמר כאשר הוא מנסה לחדור לטירתו של מושל. די מהר מתברר שהוא לא באמת מתנקש, אלא שחקן ולט שבא לשחק מול המושל. משחק הוולט שהוא רוצה לשחק הוא לא משחק פשוט – בתנאים הנכונים (שאותם הוא יצר), משחק ולט יכול להשפיע על המציאות. אם השחקן יוכל לנצח את המושל, הוא יחולל מהפכה. מהפכה זו היא מחויבת המציאות, היא לא תלויה בכך שהמושל יקיים הבטחה כלשהי שקשורה במשחק ותוצאתו, אלא בטבעו של המשחק המשוחק בתנאים האלה – מי שינצח במשחק ינצח בפוליטיקה.
השחקן לא זוכה לשחק מול המושל, אלא מול גבירתו של המושל שהיא שחקנית נלהבת. ובעת המשחק שלהם אנחנו רואים שמערכת היחסים של המשחק עם המציאות מורכבת עוד יותר מזו שתיארתי קודם. כי בלהט המשחק, הכלים קמים לתחייה. המאבק בין השחקן והגבירה מיתרגם למלחמה בין כוחות על לוח המשחק, ורק כאשר המשחק מוכרע הכלים חוזרים להיות כלי אבן פשוטים. ראס לא מציינת אם זה מאפיין קבוע של המשחק, אבל לדעתי אפשר להסיק שקימתם של הכלים לתחייה מתאפשרת רק בגלל התנאים המיוחדים של המשחק המסוים הזה.
ברור אם כן שהמשחק המומצא חיוני לעלילה. היא לא הייתה יכולה להתקיים ללא היכולת המיוחדת של המשחק להשפיע על המציאות. המשחק גם חשוב לעיצוב הדמויות, בעיקר דמותו של השחקן השואף לשינוי חברתי ומשקיע רגש ומשאבים רבים ביצירת המשחק המיוחד שיכול להשפיע על המציאות.
אבל הצורך במשחק כזה, חדש וייחודי, קשור גם למסר של הסיפור ולאופייה של ראס. ג'ואנה ראס הייתה אחת הכותבות הפמיניסטיות החשובות ביותר במדע הבדיוני ומאמינה גדולה בצורך בשינוי חברתי, וזה ניכר בסיפור. הסיפור נגמר באמירה מפיה של הגבירה שלא משנה מה הן תוצאות המשחק, מתישהו יהיה משחק נוסף. לדעתי, מה שראס אומרת הוא שתוצאותיו של ניסיון לשינוי חברתי חשובות פחות מעצם הניסיון עצמו. תמיד יש הזדמנות למשחק ולט נוסף, לניסיון נוסף למהפכה – בתוך הסיפור ומחוץ לו.
אי-אפשר לדון במשחקי אסטרטגיה מומצאים בלי לדון בספר "השחקן" של איאן מ' באנקס. באנקס מתאר בספר הזה מה קורה כאשר השחקן המושלם הולך לשחק במשחק המושלם, והוא מבהיר לנו את זה במשפטים שפותחים את הספר:
זהו סיפורו של אדם שנסע רחוק, במשך הרבה זמן, רק כדי לשחק משחק. האדם הוא שחקן משחקים ששמו גורגה. הסיפור מתחיל בקרב שאינו קרב, ומסתיים במשחק שאינו משחק. (ע' 3)
באנקס מבהיר לנו עוד לפני פתיחת העלילה שהמשחק חיוני לספר – לעלילה שלו ולגיבור שלו. הגיבור, גורגה, הוא שחקן המשחקים האולטימטיבי. גורגה שיחק בכל משחק אפשרי ביקום "התרבות" של באנקס וניצח בכולם. ("התרבות" הוא ארגון חברתי-פוליטי שמקיף בני אדם, חייזרים ותבונות מכניות, שלא מוגדר לחלוטין בספרים.) גורגה מעיד על עצמו שעבורו ניצחון במשחק "זה טוב יותר מאהבה, זה טוב יותר מסקס או מכל סם בלוטה. זה הרגע היחיד שבו אני מרגיש [...] אמיתי". (ע' 22) גורגה בבעיה כי לאחר שניצח בכל המשחקים אין לו יותר אתגרים בתוך עולם "התרבות" והוא משועמם ומדוכא. כאשר מוצגת בפניו האפשרות לשחק במשחק אסטרטגיה חייזרי בשם "אזאד" הוא מקבל אותה למרות המחיר הגבוה שיצטרך לשלם.
אם גורגה הוא השחק האולטימטיבי, אזאד הוא משחק האסטרטגיה האולטימטיבי. הוא יותר מרק משחק, הוא העניק את שמו לאימפריה בין-כוכבית, הוא הגורם היחיד המשותף לכל הגזעים באימפריה זו והוא אחד הגורמים החשובים ביותר באחדותה של האימפריה. מן הסתם אי-אפשר לתאר משחק כזה במלואו, ואנחנו נחשפים אליו ולמורכבות שלו בתוך תיאורי העלילה. כך למשל באנקס מתאר במקום אחד לוח מחשק מורכב להפליא שגודלו עשרות מטרים, ואומר שאזאד הוא "דגם החיים הכי מדויק ומקיף שאפשר לבנות". (ע' 77) האופי הזה של המשחק כחיקוי לחיים מקנה לו חשיבות נוספת ותפקיד נוסף באימפריה. מדי כמה שנים נערך טורניר מקיף, והתוצאות של השחקנים בטורניר הזה משפיעות על מעמדם החברתי והפוליטי באימפריה. המנצח בטורניר מוכתר לקיסר.
גורגה נשלח בשליחות דיפלומטית לייצג את "התרבות" בטורניר ההולך ומתקרב. מורכבותו של המשחק, והעובדה שהאזאדים משחקים אותו כל חייהם, משמעותם שכולם מצפים שהוא יודח מהטורניר כבר בשלב הראשון, וזה גם מה שנאמר לו על ידי שולחיו – פחות או יותר במפורש. אבל גורגה הוא השחקן המושלם ולכן הוא שוקע "עמוק יותר ויותר במשחק ובחברה" ומתחיל לנצח. בסופו של דבר הוא מגיע לשלב הסופי של הטורניר, שבו הוא משחק מול הקיסר השולט. לקיסר הזה יש אינטרס גדול במיוחד לנצח מכיוון שהוא לא הגיע לשלטון באמצעות ניצחון בטורניר אלא ירש אותו לאחר מות הקיסר הקודם.
המשחק מול הקיסר הוא הקשה ביותר שגורגה משחק. לאחר שהוא כמעט מובס, הוא מבין שמה שהקיסר עושה הוא למעשה לתרגם את המערכת החברתית והפוליטית של אזאד ללוח המשחק. ומשהבין את זה, גורגה גם מבין שהתקווה היחידה שלו היא לתרגם את המבנה החברתי-פוליטי של "התרבות" ללוח המשחק. האסטרטגיה הזו מצליחה והוא מגיע לעמדה שבה הוא על סף הבסת הקיסר. התוצאה הלא צפויה של הניצחון של גורגה במשחק היא התמוטטות האימפריה כולה.
אבל בכך לא תמו המשחקים בספר. כאשר גורגה חוזר הביתה הוא מגלה שלמעשה התנהל משחק גדול הרבה יותר, המשחק ששיחקו מנהיגי "התרבות". במשחק זה, שנפרש על פני עשרות שנים, גורגה היה כלי שנעשה בו שימוש נגד אימפריית אזאד. שליטי "התרבות" הבינו שאימפריית אזאד עלולה להיות איום רציני, והשתמשו בגורגה כדי להביס אותה מראש ובלי צורך לצאת למלחמה.
כפי שאמרתי בראשית דבריי על הספר הזה, אין לו כל קיום ללא המשחק. והמשחק הזה חייב להיות מחשק חדש, מומצא, בגלל התפקיד שהוא ממלא בחברה הבדיונית שבאנקס יוצר בספר.

18.3.2017

משחקים שלא שוחקו - 1



רשומה זה היא הראשונה מבין שלוש רשומות שמבוססות על ההרצאה שהעברתי בכנס אייקון 2016, שנושאו היה "משחקים". רוב היצירות שבהן דנתי קיימות בעברית, ומספרי העמודים אחרי הציטוטים מתייחסים למהדורות עבריות אלה. במקרה של התרגום של "השחקן" שיניתי מעט במקומות שהתרגום לא מדויק.

ביצירות מדע בדיוני רבות אפשר למצוא משחקים, ורובם מבוססים על משחקים שאנו מכירים. מפעם לפעם אנחנו נתקלים במשחק חדש לחלוטין ביצירת מדע בדיוני, משחק שאינו מבוסס על משחק מן העולם שלנו. ההמצאה של משחק חדש על ידי הסופר יכולה להיות מוצדקת בכך שהיא משרתת אחד מכמה מרכיבים של הסיפור – עיצוב העולם, עיצוב העלילה ועיצוב הדמויות – בדרך שמשחק מוכר לא היה יכול לעשות. אני אבחן כאן כמה משחקים מומצאים מיצירות אחדות, אנסה לתאר כל משחק בקצרה ולבדוק אם הוא אכן ממלא את התנאים שהצגתי כאן. אחלק את הסקירה שלי לארבעה סוגי משחקים: משחקי כדור, משחקי אסטרטגיה, משחקי מחשב (ספציפית קווסטים) וקטגוריה שאני קורא לה "מְשַחקים באנשים" שארחיב עליה מעט כשאגיע אליה.

משחקי כדור
משחקי כדור למיניהם הם ככל הנראה המשחקים הנפוצים ביותר ביצירות מדע בדיוני (שחמט הוא אולי המתחרה היחיד שלהם). לרוב אלה פשוט המשחקים שאנו מכירים, או גרסאות שלהם שאינן שונות הרבה מן המקור המוכר. משחק כדור חדש באמת שאפשר למצוא במדע בדיוני הוא "כדורגל קוונטי" המוצג בסיפורו של גרג איגן "שומרי הגבול".
ביקום של "שומרי הגבול" התרחשה הייחודיות הטכנולוגית (הסינגולרית) וקיימים בו עולמות וירטואליים רבים, שבאחד מהם מתרחש הסיפור. המשחק, כדורגל קוונטי, יכול להתקיים רק בעולם כזה. איגן מתאר מגרש שבו יש פונקציית גל קוונטית, שתנועת השחקנים במגרש משפיעה עליה. מטרת כל קבוצה היא למוטט את פונקציית הגל בשטח השער של היריב (ראו את צילום המסך בראש הרשומה). אני מודה שזה נשמע כמו טכנו-בבל מוחלט, ויכול להיות שזה כך, אבל איגן מתייחס ברצינות למדע ביצירותיו ויכול להיות שיש לתיאור בסיס פיזיקלי תאורטי. אם תלכו לעמוד הסיפור באתר של איגן, תוכלו לשחק כדורגל קוונטי בסימולציה שהוא כתב (ולקרוא את הסיפור המצוין הזה, מן הסתם). בין אם יש לו בסיס מדעי או לא, שני דברים ברורים לגבי כדורגל קוונטי – זהו משחק קבוצתי, והוא לא יכול להתקיים בעולם שלנו.
את התפקיד של המשחק בסיפור, את המשמעות שלו לדמויות, אנחנו רואים כבר בפסקת הפתיחה:

מוקדם באחר הצהריים של היום הרביעי לאחר שיצא מן העצב, ג'מיל היה בדרכו הביתה מהגנים במרכז נואת'ר כאשר שמע צעקות ממגרש המשחקים מאחורי הספרייה. בדחף פתאומי, בלי לשאול אפילו את העיר איזה משחק מתנהל, הוא החליט להצטרף.

כפי שאפשר לראות בקלות, התפקיד של המשחק הוא חִברוּת, תיווך בין היחיד לבין החברה. ג'מיל, גיבור הסיפור, יוצא מן "העצב" (תקופה של חיות מושעית שבה התנתק מן העולם, שבע שנים במקרה שלו) וקולות המשחק קוראים לו להצטרף חזרה לחברה. כאשר הוא מגיע למגרש הוא מגלה שהמשחק הוא "פתוח" – כלומר שהשחקנים החליטו מראש שכל אדם יכול להצטרף למשחק. איגן מתאר משחק שלא רק קורא לג'מיל, אלא גם מעוצב כך שג'מיל יוכל להיענות לקריאה ולהשתמש במשחק כדרך להשתלב חזרה בחברה.
בהמשך הסיפור אנחנו רואים שלמשחק המסוים הזה, כדורגל קוונטי, יש מקום מיוחד בחייו של ג'מיל. איגן אומר לנו שג'מיל שיחק כדורגל קוונטי כל חייו והמשחק "מגשר על פני מאות שנים, קושר את חייו". כלומר, ג'מיל לא חוזר רק לחברה באמצעות המשחק, אלא גם לחיים שלו שאותם זנח לזמן מה. כאשר הוא מגיע למגרש הוא גם מגלה שהשחקנים אינם זרים לו אלא "אלה היו חבריו, והוא שוב היה ביניהם. שוב היה בעולם." המשפט הזה מבהיר, אם יש צורך, את התפקיד של המשחק עבור ג'מיל כדרך לשלב את עצמו חזרה בעולם.
יש דמות אחרת בסיפור שעבורה המשחק חשוב לא פחות – מגריט, שהיא מעין תמונת מראה של ג'מיל. כך למשל בעוד שג'מיל הוא דמות נקודת המבט של הסיפור, ולכן אנחנו יודעים עליו הרבה יחסית, מגריט היא אלמונית. היא אלמונית לא רק לקוראים, אלא גם לדמויות האחרות בסיפור. היא מוכרת אך ורק מן המשחק (היא שחקנית מעולה, ולאף קבוצה אין תקווה לנצח את הקבוצה שבה מגריט משחקת) ומגרש המשחקים הוא המקום היחיד שבו היא מקיימת קשר עם העולם. בעוד ששאר השחקנים מבלים זה בחברת זה לאחר המשחקים, מגריט תמיד נעלמת בתום משחק. כלומר, בעוד שעבור ג'מיל המשחק הוא הדרך שלו לחזור לעולם, עבור מגריט הוא החוט האחרון שקושר אותה לעולם.
אבל ההיכרות שלהם במשחק היא שמאפשרת לג'מיל בכל זאת ליצור אתה קשר כלשהו כאשר הוא נתקל בה במקרה מחוץ למגרש. הקשר הזה מתפתח והיא נפתחת בפניו ומסבירה לו את הבידוד מבחירה שלה, את הסיבה לניתוק שלה מן העולם. ג'מיל מנצל את הקשר שלו עם השחקנים האחרים כדי לשבור את הבידוד הזה. מגריט אומרת לג'מיל שהיא "שומרת הגבול" של העולם, שהיא מפרידה בינו ובין חבריו לבין עולם אחר שהולך ונעלם. ג'מיל מביא את חבריו לכדי כך שהם מתייצבים לצדה על אותו גבול, מארחים לה לחברה, והופכים את משמרתה הבודדה לבודדה פחות.
האם כדורגל קוונטי עומד בקריטריונים שהצבתי בראשית דבריי? האם הוא נחוץ לסיפור ולדמויות?
אתחיל ואומר שעל פניו נראה שאולי אפשר היה להשתמש במשחק מוכר כדי למלא אותם תפקידים, אבל הדרך שבה איגן כותב את הסיפור פחות מאפשרת את זה. הוא משלב את המשחק בעולם בצורה כזו שהם כרוכים זה בזה – משחק וירטואלי לעולם וירטואלי. בנוגע לעלילה, המשחק חיוני לה – הוא שמאפשר את המפגש של ג'מיל ומגריט, מפגש שהוא הציר של האירועים והעלילה. הוא גם חיוני לעיצוב הדמויות. כפי שראינו הוא חיוני לחזרתו של ג'מיל לעולם והוא חיוני למגריט כקשר האחרון שלה לעולם שהיא שומרת הגבול שלו. אבל למעשה הוא חיוני גם לדמויות המשנה, השחקנים האחרים במשחק. המשחק יוצר את החברותא של השחקנים (שג'מיל הוא חלק ממנה ומגריט לא) והקשר הזה מוביל בסופו של דבר לכך שהם מגלים אמפתיה חדשה (כלפי מגריט) ומרחיב את ראיית העולם שלהם ואת הבנתם את העולם שבו הם חיים.